בדרך כלל לא קורה שאצטט כאן את אותו הבלוגר בשני מאמרונים רצופים. ההיצע של חומרים מעניינים שאליהם אפשר, ואף ראוי, להתייחס כל כך גדול שלחזור לאותו בלוגר יום אחר יום נראה לי כהתנהלות רשתית לא נכונה. והאמת היא שאין לי אמת מידה מוצקה שעל פיה אני קובע מה יזכה להתייחסות כאן ומה יישכח – על פי רוב ה-"שיטה" שלי היא פשוט תחושת בטן שמה שקראתי ראוי להפצה רחבה יותר, ושאולי אפילו יש לי משהו להוסיף עליו.
כל זה בא על מנת להסביר למה טיפה מוזר בעיני שגם הפעם אני מתייחס למאמרון של לארי קובן. אתמול נעזרתי בדבריו על מנת להדגיש שהתקשוב עשוי לאבד את הפן ההומניסטי שלדעתי צריך להימצא בבסיס הטמעתו בחינוך. והנה, מאמרון של קובן שהתפרסם מספר ימים לפני המאמרון ההוא גם מעלה נקודה חשובה ביותר. בקהילת התקשוב החינוכי נהוג להכריז שהתקשוב ישנה לחלוטין את פני החינוך כפי שאנחנו מכירים אותם היום. במאמרון שלו
קובן "מנבא" ששינוי מהותי כזה איננו עתיד להתרחש בעשור הקרוב.
קובן מתאר שתי גישות לחיזוי העתיד – השמרנית והאוטופית. לפי הגישה השמרנית העתיד הוא המשך של מגמות קיימות, ואילו לפי הגישה האוטופית מדלגים על מה שקיים היום ומבססים את העתיד על ההבטחה של כלים חדשים שעדיין לא הוכיחו את עצמם. קובן מדגיש שעם כל הבעייתיות שבדבר, הוא מעדיף את הגישה היותר שמרנית.
אין זה אומר שהוא לא חושב שמכשירים דיגיטאליים זעירים יחדרו לתוך הכיתה. הוא דווקא רואה הרבה חיוב באלה בחינוך. אבל הוא טוען שלא מובטח שאלה ישנו את פני החינוך. הוא מתאר, למשל, עתיד שבו לכל תלמיד יש מכשיר דיגיטאלי זעיר, והעתיד הזה איננו שונה באופן מהותי ממה שקיים היום:
Instead of students’ excuses about leaving texts in lockers, teachers will hear requests to recharge their Blackberries, iPhones, etc.
קובן גם מתייחס לקורסים מקוונים. הוא משוכנע שאלה, והביקוש בהם, יתרחבו. אבל הוא מפקפק בטענה שהקורסים האלה יתפסו חלק ניכר מהלימודים של תלמידים. לדעתו, הרוב הגדול של הלמידה תמשיך להתרחש במסגרות המסורתיות של כיתות בית הספר. הוא מסביר שמי שצופה את השתלטות הקורסים המקוונים על החינוך שוכח שלבתי הספר תפקידים חשובים שהם מעבר להענקת "דעת":
The error that online champions make decade after decade (recall that distance learning goes back to the 1960s) is that they forget that schools have multiple responsibilities beyond literacy. Both parents and voters want schools to socialize students into community values, prepare them for civic responsibilities, and yes, get them ready for college and career. Online courses from for-profit companies and non-profit agencies cannot hack those duties and responsibilities.
בסופו של דבר, קובן איננו צופה שבשנת 2020 הלמידה ובתי הספר יהיו שונים באופן מהותי ממה שההורים והסבים של התלמידים של היום הכירו. התחזית הזאת – גם בנוגע לשימוש במכשירים זעירים, וגם בנוגע ללמידה מקוונת – נראית לי נכונה, גם אם היא איננה מעודדת במיוחד. נדמה לי שלא נראה שינוי מהותי בדרכי הלמידה ובבתי הספר, אלא רק שינויים זעירים והדרגתיים. כלים דיגיטאליים זעירים אמנם מאפשרים זמינות וניגשות של מידע, אבל הם אינם מבטיחים שינוי. כפי שקובן מציין, החשיפה למידע, או פיתוח היכולת של חשיבה ביקורתית, אינם התפקידים היחידים שהחברה מטילה על המערכת החינוכית שלה (ולא פעם הן דווקא מטרות מאד מוצנעות). בעוד עשר שנים סביר להניח שאם עוד יהיו בלוגרים חינוכיים, הם עוד ייחלו לשינוי גורף בתהליכי הוראה ולמידה. אבל הם לא יוכלו לתלות את התקוות לשינוי שלהם בתקשוב, מפני שהתקשוב כבר יהיה משולב היטב לתוך המערכת, ובכל זאת, עולם כמנהגו ינהג.
תוויות: טכנולוגיה, פני החינוך
