אולי אפתיע קצת אם אכתוב שאני מברך על התכנית לתקשוב בתי הספר של שר החינוך כפי שהיא התפרסמה לפני מספר ימים ב-The Marker. התקשוב ייכנס לתוך בתי הספר ללא קשר למספר הטוקביסטים שילעגו ויתלוננו שמדובר סתם בבזבוז כסף מפני שהלוח והגיר מספיקים ללמד. יש טוקבקיסטים שמשמיעים ביקורת "חינוכית" יותר – שכיתות קטנות ומורים טובים חשובים יותר מאשר טכנולוגיה. עם אלה אני נוטה להסכים, אבל אין זה אומר שלא חשוב שטכנולוגיות חדישות יחדרו לתוך בתי הספר. יש הרבה במערכת החינוך בישראל שטעון תיקון, ולא נראה לי הוגן לפסול תכנית שמטפלת בפן אחד מפני שהיא איננה מטפלת בפן אחר. אם השר מתכוון לדאוג לטכנולוגיות חדישות בבתי הספר, אני בעד. ובכל זאת.
כותרת הכתבה שמדווחת על התכנית מוסרת לנו על "
מהפכת החינוך של סער", ועם כל הכבוד, אינני מוצא כאן את המהפכה. מדובר בסך הכל בשדרוג ועדכון טכנולוגי. השר מכיר בעובדה שכלים דיגיטאליים מהווים מרכיב חשוב בחיים שלנו, ולכן הוא רוצה שהמערכת תשלב את אלה לתוך החינוך. על ידי כך המערכת תתאים את עצמה למציאות של ימינו. אבל "התאמה" איננה "מהפכה", גם אם היא מקושטת במילים שרומזים על דחיפות:
"ההיערכות לעידן הדיגיטלי החדש היא הכרח ולא אופציה. מחשב ואינטרנט נהפכו לנחלת הכלל ומערכת חינוך שמעוניינת להישאר רלוונטית חייבת להתאים עצמה לשינוי הזה", אמר סער בכנס הרצליה. סער ציין פעמים רבות כי במבחנים הבינלאומיים שייערכו ב-2012 לתלמידי העולם, כולל ישראל, תיכלל בחינה של מיומנות התקשוב.
מהדברים האלה ניתן לחשוב שההתאמה הזאת דרושה מפני שבלעדיה תלמידי ישראל לא יוכלו להתמודד בהצלחה במבחנים בינלאומיים במיומנויות התקשוב. קשה למצוא בגישה הזאת "מהפכה", אלא פשוט המשך מייגע של הקיים – ללמד למבחן ולדאוג לדירוג של המדינה במבחנים בינלאומיים. אין כאן שום התייחסות לתקשוב כאמצעי שמאפשר דרכי למידה אחרים, או לעולם מידעי שונה מבעבר שדורש התמקדות בתכנים שונים וביכולות לימודיות אחרות.
אינני בז לאנשי המקצוע הרבים, ממחלקות שונות במשרד, שבוודאי תרמו לגיבוש התכנית של השר. מהכירות אישית אני יכול להעיד שלרבים מהאנשים האלה גישות חינוכיות בריאות והם משקיעים עמל רב כדי לקדם תפיסות שאיתם אני מזדהה. אבל משהו בכתבה נראה לי מוזר. בקטע שעוסק בגיבוש התכנית אנחנו קוראים:
בין היתר נבחנו מודלים של כמה מדינות מובילות בתחום כמו סינגפור, בריטניה, דנמרק, הונג קונג, נורווגיה ופינלנד, ובוצעו התאמות לבתי הספר הישראליים.
אין ספק שדרושה התאמה לבתי הספר בישראל, אבל חשוב לשאול את מה מתאימים. למיטב ידיעתי, השוני בין המודלים בסינגפור, בבריטניה, ובפינלנד גדול על הדמיון. אם כל המודלים האלה נבחנו, חשוב לדעת לקראת איזה מודל החליטו שנלך.
אבל הסיבה המרכזית שבגללה אני מברך על התכנית של השר, למרות שאינני מוצא בו (לפחות לפי הכתבה) משהו מלהיב מבחינה חינוכית, היא מפני שבעצם היא תואמת את הציפיות שלי מהפוליטיקאים. אינני מצפה לבשורה חינוכית מהם. בשורה כזאת לא תצנח מגבוה, בהכרזות בומבסטיות, אלא מהמורים בשטח שישתמשו בכלים הדיגיטאליים שהפוליטיקאים (והתעשיינים) ישפכו לתוך בתי הספר. המורים יגבשו לעצמם, בניסוי וטעייה, ובחשיבה חינוכית, דרכים יעילות ומוצלחות לנצל את הכלים. הפוליטיקאים מבקשים לכבוש יבשות, ואילו המורים יבנו, בצנעה, איים של הצלחה. אני דווקא סומך על המורים – אבל הם יכלו להצליח רק אם הפוליטיקאים יתנו להם את הכלים.
תוויות: הרהורים, טכנולוגיה, שימוש בבתי ספר
