קיוויתי שבמשך חופשת הפסח אצליח לסיים את הקריאה בספר של אלן קולינס וריצ'רד הלברסון –
Rethinking Education in the Age of Technology. הספר איננו גדול, והוא די קל לקריאה, אבל הבית שלנו היה מאד מלוכלך, והיו עוד מספר משימות שדרשו טיפול. ובכל זאת, שני פרסומים - ראיון שערך הנרי ג'נקינס עם הלברסון, ומאמר על השפעת הטכנולוגיה על החינוך שהופיע ב-Fast Company – שכנעו אותי שכדאי להתייחס טיפה לספר, עוד לפני סיום הקריאה.
באתר Fast Company אניה קמנץ כותבת על:
המאמר, שמשתרע על פני שבעה דפי ווב (אם כי, כמובן, אין אורך מוסכם של דף ווב), סוקר מספר התפתחויות טכנולוגיות שלדעת קמנץ עשויות לחולל שינוי מהותי בחינוך ובלמידה. קמנץ מביאה מספר דוגמאות שאמורות להמחיש את הטענה שלה. אישית, התרשמתי שבמקום להציג גישה "מהפכנית" ברורה, הדוגמאות שלה מצביעות על כך שאין כיוון ברור שבו הטכנולוגיה משפיעה. קמנץ מתארת פרויקט שמחלקת מכשיר "חינוכי" זעיר – מה שנראה כמו קופסת תרגול משוכללת – לתלמידים בבית הספר היסודי, ובהמשך היא מספרת על פרויקט אחר שמתבסס על אותו מכשיר, אבל במקום למלא תפקיד ברור בכיתה, מחלקים אותו לילדים ומאפשרים להם לבחון את יכולותיו בכוחות עצמם:
Whereas Weinberger (מי שבנה את המכשיר ומוביל את השימוש שלו בבתי הספר) wants to improve teaching practices at existing schools, Kim (שמעודד את השימוש החופשי) focuses overwhelmingly on empowering kids to teach themselves. He sees technology as a liberating force, helping kids in rich and poor countries alike bypass schools, with all their waste, bureaucracy, and failures, entirely.
במציאות החינוכית של היום אפשר למצוא פרויקטים שמבטאים את שתי הגישות האלו. כל אחת מהן לגיטימית. אבל משום מה היה נדמה לי שמי שמכריז על "מהפכה" לא יורה לכל עבר נוסח "יצמחו מאה פרחים" אלא מתמקד בגישה אחת שלדעתו תביא שינוי גורף. קמנץ איננה עושה זאת, והתוצאה היא "מהפכה" מעורפלת למדי. לצד תיאורים של למידה משוחררת ממערכת חינוכית ממוסדת היא מראה לנו דוגמאות שבהן הטכנולוגיה מחזקת את יעדי המערכת הזאת. שתי הגישות מעורבבות יחד. למרות חוסר הבהירות הזאת, אם בכותרת המאמר מכריזים על מהפכה, צריכים להצביע על שינוי מן היסוד. לכן, אין זה מפתיע שקמנץ כנראה בוחרת בגישה שלדבריה מאיימת על המערכת החינוכית כפי שהיא קיימת היום:
The same possibilities that make these technologies so exciting … make them threatening to the educational status quo. A system built around tools that allow children to explore and figure things out for themselves would be radical for most developing-world schools, which emphasize learning by rote. In the United States, which is currently so in love with state curriculum benchmarks and standardized tests, it could be just as hard a sell.
בשלב הזה אני מניח שמוצדק לשאול על מה אני מתלונן. אני הרי הבעתי כאן, יותר מפעם אחת, דעה דומה – שהיעוד האמיתי של התקשוב בחינוך נמצא בשחרור התלמיד מכבלי המערכת, כך שיוכל לכוון את הלמידה של עצמו. ואם כך, למה אני מבקר את קמנץ שהיא כותבת דברים דומים?
יש שתי סיבות עיקריות לביקורת שלי. קודם כל, המאמר של קמנץ מלא בהכללות לא מבוססות. היא טוענת, למשל:
For children born in the past decade, the transformative potential of these new universes is just beginning to be felt. New studies and pilot projects show smartphones can actually make kids smarter.
אינני מכיר מחקרים שמראים שהשימוש בטלפונים "חכמים" עושה ילדים לחכמים יותר. אבל אפילו אם יש מחקרים כאלה, היה עלינו לבחון כיצד מודדים את החוכמה הזאת שגדלה. האם מדובר בתוצאות במבחנים? סביר להניח שלא. האם מדובר ביכולת משופרת בהסקת מסקנות אופרטיביות בחיי התלמידים? מאד קשה למדוד דבר כזה. אולי במקרה הזה החוכמה שנמדדת היא פשוט היכולת להשתמש באותו טלפון "חכם". יש כאן קביעה מביכה שפוגעת באיכות יתר הטענות.
הסיבה השנייה נפוצה מאד במאמרים כמו זה של קמנץ – נעדר ממנו כל ראייה חינוכית היסטורית. קמנץ כותבת, למשל:
What's at issue is a deep cultural shift, a fundamental rethinking not only of how education is delivered but also of what "education" means. The very word comes from the Latinduco, meaning "to lead or command" -- putting the learner in the passive position.
אני כמובן מאחל לשינוי התרבותי הזה. אבל הטענה שהטכנולוגיה יוצרת "חשיבה מחודשת יסודית" בנוגע למהות החינוך מתעלמת מדורות של הגות חינוכית שביקשו להעמיד את הלומד במרכז תהליך הלמידה. אם קמנץ חושבת שהשינוי המקווה נוצר רק היום, בגלל הטכנולוגיות החדשות שהיא מתארת, היא חושפת בורות רצינית לגבי תיאוריות חינוכיות, וחבל.
נוכחותה של ראייה היסטורית היא מה שמוצא חן בעיני בספר של קולינס והלברסון.
כפי שג'נקינס כותב במבוא שלו לראיון עם הלברסון:
But the real surprise and strength of the book is the ways they are able to situate the contemporary moment of media transition in relation to the several hundred year history of American education. In doing so, we avoid the breathless sense of the "unprecedented" or "Inevitable" consequences of new media and we also avoid the sense that things have always been this way and are thus not subject to change. They show how American education's processes, policies, and structures shifted over time in response to, for example, the industrial revolution and thus give us a context for imagining the gradual yet decisive transformation of schooling which will grow out of our current moment.
אני מודה שמאד קוסם להיות חלק ממהפכה. אבל כשמדובר בחינוך ובלמידה, נדמה לי שחייבים להודות שאיננו ממציאים את הגלגל. יתכן ויש אפילו כבוד יותר גדול בכך שאנחנו רואים את עצמנו כממשיכים, שבאמצעות הטכנולוגיה מגשימים את הרעיונות של הוגים גדולים שקדמו לנו.
תוויות: פני החינוך
