במהדורה חדשה של eSchool News ג'ון באואר, נשיא חברת
it's learning, ואדם בעל נסיון רב בתחום טכנולוגיות הוראה ולמידה, כותב שמערכות חינוך יצרו לעצמן תלות בחומרה, ושהגיע הזמן לשנות את המצב הזה. הוא מרכיז:
מקריאת הכותרת אפשר, לפחות לרגע, לחשוב שבאואר מבקש מקהילת החינוך להתייחס פחות אל הטכנולוגיה ובמקום זה להדגיש יותר את החינוך. אבל מתברר שזאת איננה בדיוק כוונתו.
באואר עורך השוואה בין החינוך לבין התעשייה והמסחר. הוא טוען שבמשך השנים אנשי חינוך עסקו באופן אובססיבי בהכנסת יותר ויותר חומרה לתוך הכיתה, ואילו:
The successful modernization of manufacturing, financial services and retail have been supported by software running on pretty much whatever was available. Mainframe, minicomputer, PC, or portable device using infra-red connection, radio, or Wi-Fi hot spot–nobody really cared. The essence of the transformation was achieved through software.
משתמע מדבריו של באואר שהחינוך, לעומת התעשייה והמסחר, נמצא ברדיפה מתמשכת אחר חידושים בחומרה. יתכן שזה נכון, אם כי יישומים רבים שנכנסים היום לתוך בתי הספר אינם פועלים על המחשבים הישנים שנמצאים בהרבה מהם. בנוסף מבתי הספר שבהם אני ביקרתי, אני דווקא מתרשם שרבים מהם ממשיכים לנצל מחשבים שמפעלים ומשרדים היו מזמן זורקים.
אבל אפילו אם הטענה של באואר נכונה, ובתי הספר דואגים יותר לחומרה מאשר לתוכנה, בכלל לא ברור שיש הגיון בהשוואה שהוא עורך. ההנהלה של חברה מסחרית משקיעה חלק מרווחיה בפיתוח טכנולוגי. לפי המשאבים שעומדים לרשותה היא מחליטה במה כדאי להשקיע, וקובעת את צרכי החומרה שלה לפי התאמת החומרה ליישומים שהיא צריכה להפעיל. לחינוך אין "הנהלה" אחידה, אלא מספר "בעלים" שמושכים לכיוונים שונים וליעדים שונים. ההחלטות לגבי תקצוב משאבים אינן נקבעות לפי קו סיום ברור של רווח או הפסד. בנוסף, עד לאחרונה, החלטות בנוגע לחומרה לא נקבעו בהתאם ליישומים שפותחו עבור החינוך מהסיבה הפשוטה שמעט מאד פותח עבור החינוך. על פי רוב, החינוך אימץ כלים שפותחו עבור צרכים ויעדים אחרים. מורים בבתי הספר אינם קובעים את תקציב התקשוב, והם נאלצים למצוא יישומים זולים וחינמיים שאפשר לנצל בכיתה. לא פעם הם עושים זאת בהצלחה רבה. אבל ההשקעה הקטנה הזאת איננה מאזנת את היחס הבלתי-הגיוני שבאואר מזהה בין חומרה לבין יישומים.
באואר מצביע על עוד הבדל משמעותי בין התעשייה והמסחר לבין החינוך:
In education, we like to try new things. In industry, they work to make their investments successful. Why don’t we do the same?
היות ובהתייחסותו לחינוך באואר משתמש במילה "אנחנו", ברור שהוא מזהה את עצמו כאיש חינוך. אבל משלושה המשפטים האלה קשה לא להסיק שהוא מעמיד את ההתנסות ב-"דברים חדשים" מול המאמץ להבטיח שההשקעה תצליח, ושבעיניו האפשרות השנייה ראויה יותר. אינני מכיר את באואר, אבל מהדברים האלה אני חושש שלא היינו מסכימים על מה ייחשב להשקעה מוצלחת, או על כיצד למדוד או להעריך את ההצלחה הזאת.
משום מה אינני מופתע שהחברה של באואר מציעה "פתרונות" של תוכנה (אם כי סביר להניח שהיישומים האלה אינם פועלים על מחשבים ישנים). רצוי לזכור גם ש-eschool News
מעיד על עצמו שהוא:
a marketing solutions company serving the education technology industry
לאור זה, קשה לא להתייחס למה שבאואר כותב כפרסומת. הנה, בתי הספר משקיעים יותר מדי בחומרה, ולא מספיק בתוכנה, אבל אל דאגה, יש לבאואר בדיוק התוכנה שבתי הספר צריכים. (אגב, נדמה לי שמעולם לא ראיתי צילומים באתר של חברה שמציעה חומרה או תוכנה לחינוך שבהם התלמידים אינם מחייכים.) יתכן והקביעה של באואר נכונה, ושעד עכשיו אנשי חינוך דאגו באופן אובססיבי לחומרה. אבל אולי היה כדאי להוסיף שהאובססיה הזאת היתה גם לתוכנה. קצת יותר דאגה ללמידה – שכמעט איננה מוזכרת בפרסומת של באואר – לא היתה מזיקה.
תוויות: הרהורים
