יום שישי, 7 בנובמבר 2014 

האם זה באמת נחוץ לנו?

אם יש מישהו שקורא את הבלוג הזה אני רוצה כבר עם פתיחת המאמרון הזה לבקש ממנו סליחה. כבר זמן מה את/ה נתקל/ת בשרשרת תלונות על המצב של התקשוב החינוכי, וראוי היה, לפחות מידי פעם, לכתוב משהו חיובי. בקשת הסליחה שלי נובעת מכך שגם הפעם אני ממשיך להתלונן.

לפני מספר ימים האתר Education Technology and Mobile Resources פרסם מאמרון גדוש שבחים על קובץ שנבנה במקור על ידי מפקח במערכת החינוך של מדינת ניו ג'רסי. בקובץ רשימה של מעל 80 כלים דיגיטאליים, כאשר כל כלי משויך לאחת או יותר מבין הקטרוגיות שבטקסונומיה של בלום. המאמרון פותח:
I am not sure if you have seen it before or not but this is absolutely among the best works I have seen on Bloom's Taxonomy.
בעקבות פתיחה מהללת כזאת מתבקשות שתי שאלות. הראשונה די מובנת מאליה: מה ברשימה עושה אותה לטובה כל כך? אבל השאלה השנייה הרבה יותר חשובה: האם הטקסונומיה של בלום וקטלוג כלים דיגיטאליים לפי התאמתם לשלבים השונים שבה אומרים לנו משהו משמעותי שיכול לקדם את הלמידה? אישית, התקשיתי מאד להבין למה הרשימה נחשבת טובה. יתרה מזאת, העיון בה שכנע אותי שוב שהנסיון לרתום כלים דיגיטאליים לטקסונומיה של בלום מיותר.

המאמרון מקשר לגליון גוגל בעל מספר טורים. יש, כמובן, טור לשם הכלי וטור המקשר לאתר שבו אפשר להשיג את הכלי. בנוסף, יש תיאור קצר של הכלי, ובדרך כלל גם הסבר קצר על כיצד ניתן להשתמש בו בכיתה. אבל גולת הכותרת של הגליון היא הטור שבו מציינים לאיזה שלב בטקסונומיה של בלום כל כלי מתאים. היו נסיונות כאלה בעבר, והגליון הזה איננו הפעם הראשונה שמנסים לשייך כלים דיגיטאליים שונים לשלבים שונים בבלום. חיפוש די מרפרף ברשת מעלה עשרות נסיונות כאלה, ולמען האמת, קשה לי להבין מה מיוחד בנסיון הזה. בדרך כלל בטקסונומיות הדיגיטאליות האלו משבצים צלמיות של הכלים שהם לכאורה מתאימים לשלב זה או אחר של בלום. אנחנו אמורים להבין שהשימוש בכלים שמופיעים בכל שלב יעזור לתלמיד ליישם את הכישור של אותו שלב.

בביטויים הגרפיים היותר צנועים של הטקסונומיה של בלום יש הערת אזהרה נוסח "השלבים האלה אינם היררכיה". אבל לעתים קרובות מאד השלבים מוצגים בפירמידה עולה, או עם חיצים שמצביעים כלפי מעלה שמכוונים את העין – רמז לכך שהתייחסות "נכונה" לטקסונומיה של בלום תוביל אותנו מכישורים מסדר נמוך עד לכישורים מסדר גבוה. וכאן הבעיה המרכזית – הציפיה שמטפסים מדרגה אחת לדרגה גבוהה יותר, כאילו השלב העליון, היצירה, מתאפשרת רק אם לפני-כן בונים את התשתית. ספק אם מורים בכיתות, על אף מס השפתיים הפחות או יותר הכרחי לבלום, באמת חושבים שהתלמידים שלהם לומדים כך.

סטיב ווילר, במאמרון בבלוג שלו שהתפרסם לפני שנתיים, הצביע על הבעייתיות הזאת בבלום:
Should we still be organising learning experiences as a gradient of 'terminal learning objectives' in an age where learning is changing, and where personal technologies and social media are increasingly significant? Learning is changing, because the boundaries between discrete learning activities are blurring. Assessment methods are changing too. Bloom's Cognitive taxonomy represents a very rigid method of control over learning behaviour, and offered structure for teachers in the last century. But just how desirable is it in today's classrooms? Exactly how much control do teachers need to exert over students' learning today? What about freedom to learn, and what about individual creativity? Where do they fit into the grand scheme of 21st Century learning? If you subscribe to the belief that students are blank slates (tabulas rasa) on which knowledge can be inscribed by experts, then Bloom's taxonomy is for you. If on the other hand, you believe that all learners have the ability to be creative, critical and independent, then you will start looking elsewhere for guidance on how to provide engaging learning experiences.
דבריו של ווילר מתייחסים לבעייתיות של הטקסונומיה של בלום בבתי הספר של היום, כאשר אנחנו לכאורה אמונים על כישורים של המאה ה-21. אבל למען האמת, ביקורת על בלום איננה חדשה. בשנת 2002, למשל, ברנדה סוגרו העירה שכל השלבים שמעל לשלב ה-"דעת" של בלום הם ביטויים של "חשיבה מסדר גבוה" ולאור זה אולי אפשר פשוט לבטא את הטקסונומיה כבנויה משני שלבים בלבד:
The distinctions in Bloom’s taxonomy make no practical difference in diagnosing and treating learning and performance gaps. Everything above the “knowledge” level is usually treated as “higher order thinking” anyway, effectively reducing the taxonomy to two levels.
הביקורת של סוגרו, כמו זאת של ווילר, ממוקמת בעידן הדיגיטאלי. אבל עוד לפני המחשב ביקרו את הטקסונומיה של בלום. ביבליוגרפיות משנות ה-80 מכילות מאמרים שמטילים ספק בתוקף הטקסונומיה, ונדמה לי שאפשר למצוא ביקורות עוד לפני-כן. אם כך, עלינו לשאול למה רבים בקהילת התקשוב החינוכי מנסים לעגן את השימוש בכלים בשלבים של הטקסונומיה של בלום. נדמה לי שהנסיון להתאים כלים דיגיטאליים לשלבים השונים של הטקסונומיה נובע במידה לא קטנה מהתחושה שהתאמה כזאת תעניק לגיטימיזציה לתקשוב ככלי לימודי. (באופן דומה אנחנו מרבים לפגוש אזכורים של "פירמידת הלמידה" של דייל על אף העובדה שמזמן הפריכו אותה.) אבל אני חושש שהתוצאה כמעט הפוכה – כאשר נאחזים בתפיסה לימודית שכבר איננה תקפה, נוצר הרושם שהתקשוב החינוכי תלוש מהמחקר החינוכי העדכני.

אפילו עיון די רופף בגליון המדובר מעלה ספקות בנוגע לאיכותו. עבור יותר מחצי מהכלים המוזכרים בו מציינים שהם מתאימים לשלושה או יותר מהשלבים של הטקסונומיה של בלום. סביר להניח שזה אכן נכון – רבים מהכלים הדיגיטאליים של היום דומים יותר לאולר שוויצרי מאשר לכלי חד-תכליתי. אבל ההתאמה המרובה הזאת גם מעידה שההבדלים בין השלבים השונים של בלום אינם גדולים ואינם חד משמעיים. בעייתי עוד יותר היא התחושה שעולה מהשיוך המרובה הזה שבוני הגליון לא השקיעו את המאמץ הדרוש למצוא התאמות מדוייקות יותר. אם השלבים השונים של הטקסונומיה באמת ברורים ונבחנים זה מזה, היינו מצפים שלכל כלי ספציפי ימצאו את השלב המתאים ביותר, ואולי נגלה גם שאין לנו צורך ברבים מהכלים שמשווקים לחינוך. במקום זה, קיבלנו רשימת מכולת כמעט אקראי שמשתבצת לתוך סולם של כישורי למידה שגם הוא רחוק מלהיות משכנע.

אמנם כותבים לנו שמדובר בביטוי מצויין של הטקסונומיה של בלום בעידן הדיגיטאלי, אבל נדמה לי שנכון יותר להגיד שמצא מין את מינו: רשימה די סתמית שמוותרת על האיכות לטובת הכמות פוגשת טקסונומיה שכבר מזמן איננה מבטאת הרבה. ובסופו של דבר, כאשר משבחים גליון כזה הלמידה באמצעות התקשוב יוצאת נפסדת.

תוויות: ,

יום רביעי, 3 באוקטובר 2012 

(עדיין) אין חדש בחיפוש ברשת?

לפני מספר ימים באתר Edudemic טרייסי וייץ פרסמה מאמרון קצר בנושא מיומנויות החיפוש באינטרנט של תלמידים, או ליתר דיוק, העדר המיומנויות האלה. נושא יכולות החיפוש מעסיק את החינוך כבר משנות ה-90 כאשר ה-WWW ומנועי חיפוש אינטרנטיים התחילו לדחוק את הספריות הצידה והפכו למקום הראשון, ואולי היחיד, שאליו תלמידים פונים כדי למצוא מידע. מאז, לא פוסקות להתפרסם כתבות שקובלות על הכישורים המידעניים הירודים של תלמידים. מאות, אם לא אלפי, כתבות כאלה התפרסמו. וייץ מודעת לזה. היא מתארת את המעבר מהשימוש בספריה לשימוש ב-WWW וטוענת שבעבר מורים הקדישו מאמצים רבים להקניית השימוש הנבון במגוון מקורות. אבל:
... when we made this switch to internet-based resources, we somehow left a gap in education and made no real focus on teaching kids how to find valid, credible, useful resources online. The result is our frequent frustration with a generation of kids who will still type in the word “Egypt” and grab the first search result that pops up on Google when studying anything remotely related to the topic.
לגבי השימוש במנועי חיפוש וייץ אולי צודקת, אבל ספק אם התיאור ההיסטורי שלה מדוייק. אכן, רבים מהתלמידים של היום אוחזים בתוצאה הראשונה של חיפוש בגוגל, אבל גם בעבר הפיסקה הראשונה של הערך על נושא מסויים באנציקלופדיה הספיקה להם. המעבר לאינטרנט אולי החריף את הבעיה, אבל בוודאי לא יצר אותה.

בדרך כלל נהוג להגיד שאין טעם לחפש את האשמים, העיקר לטפל בבעיה. באופן כללי, יש הגיון באמירה כזאת. אבל במקרה הזה, קביעת השימוש במנועי חיפוש כקו פרשת המים בירידה במיומנויות מידעניות אצל תלמידים מובילה להמלצות צפויות ונדושות שאינן מועילות במיוחד. וייץ כותבת:
Getting kids to really focus on what exactly they are searching for, and then be able to further distill ideas into a few key specific search terms is a skill that we must teach students, and we have to do it over and over again. We never question the vital importance of teaching literacy, but we have to be mindful that there are many kinds of “literacies”. An ever more important one that ALL teachers need to be aware of is digital literacy.
ספק אם יש איש חינוך אי-שם שיחלוק על המלצות גנריות כאלה. וייץ מתארת ארבעה "רמות" שצריכים להקנות לתלמידים. גם כאן, אין הפתעות. היא שמה דגש בפיתוח של חשיבה ביקורתית כך שהתלמידים יידעו להגדיר את החיפושים שלהם בצורה מדוייקת וגם להעריך את תוצאות החיפוש כדי לקבוע מה מתאים לצרכים שלהם. גם כאן, אין הפתעות. דווקא ההמלצה הרביעית קצת יוצאת דופן, ואולי באמת כדאית. וייץ כותבת שבמקום שהתלמידים יחפשו בעצמם, לעתים עדיף להגיש להם חומרים מתאימים לצרכים שלהם שהמורה כבר איתר ברשת. היא מוסיפה שכאשר עושים זאת אנחנו חושפים את התלמידים שלנו למקורות איכותיים, וזה עשוי לעזור להם לזהות מקורות כאלה כאשר הם יפגשו אותם בחיפושים שלהם.

אבל אם אין חדש במאמרון של וייץ, אפשר לשאול איזה טעם יש לכתוב עליו עכשיו? ואולי הסיבה היא דווקא מפני שאין חדש. מעניין יותר מאשר ההמלצות עצמן, הוא המניע למאמרון של וייץ. בפתיחת המאמרון שלה וייץ כותבת שלאחרונה היא קראה כתבה בנושא החיפוש אצל תלמידים של קלייב תומפסון ב-Wired, והכתבה עודדה אותה לכתוב. משהו צלצל אצלי כמוכר, ואכן מדובר בכתבה שהתפרסמה לפני שנה, כתבה שאליה התייחסתי סמוך לפרסומה. אינני בא בביקורת כלפי וייץ על כך שרק עכשיו היא ראתה את הכתבה של תומפסון. קורה לכולנו שאנחנו "מגלים" דברים ברשת שחיכו לנו שם זמן ממושך. אין סיבה להתבייש שמגיעים למשהו באיחור, וגם אין טעם להתגאות בכך שהיית שם קודם. אבל בכל זאת יש משהו מעניין כאן. הרי תומפסון כתב לפני שנה על מחקר שהתפרסם ארבע שנים לפני-כן (אם כי הוא לא ציין זאת), וסביר להניח שגם אז אותו מחקר לא "גילה" משהו שלא ידענו. קשה לא להסיק את המסקנה שמעט מאד השתנה במשך השנים האלה בנוגע לפיתוח מיומנויות מידעניות אצל תלמידים.

אין זה אומר שמערכת החינוך איננה מבקשת לקדם חיפוש מידע באמצעות מנועי חיפוש אצל תלמידים. דווקא הנושא עדיין חם ונדמה שכולם מבינים את חשיבותו. אבל כל עוד המערכת תופסת את חיפוש המידע כאמצעי למציאת תשובות לשאלות שהמורה שואל את תלמידיו, לתלמידים לא תהיה סיבה לנבור מעבר לתוצאות הראשונות או לבחון את המהימנות של התוצאות שהם מקבלים. הבעיה איננה בטכנולוגיה או במיומנויות. כפי שכתבתי לפני שנה, המערכת:
איננה מצליחה לעורר את הסקרנות הדרושה כדי להפוך את המיומנויות האלה לשימושיות
ומפני שכך המצב, על אף העובדה שאין שום דבר פסול בהמלצות של וייץ, ספק אם הן יובילו לשיפור משמעותי במיומנויות החיפוש.

תוויות: , ,

יום שבת, 19 בנובמבר 2011 

החיפוש רק רומז על העיקר

במשך השבוע האחרון גיליתי שהמאמרון האחרון שלי כאן שימש, כנראה, בסיס לדיון של קורס או של השתלמות. קריאת התגובות היחסית רבות שהמאמרון זכה להן רומזת שהמגיבים מכירים זה את זה, ולכן הסקתי שאולי הקריאה והתגובה הן מטלה במסגרת של קורס. אני שמח שאני יכול למלא את התפקיד הזה, אפילו אם אני בטוח שיש מבחר מאמרים אחרים שיכולם לשרת את אותה המטרה טוב יותר. אני בסך הכל העליתי סוגיה ורשמתי מספר הרהורים, וכל אחד רשאי לעשות עם אלה מה שהוא רוצה. ולאור זה נדמה לי שהדעה שלי איננה חשובה. כמובן שנעים לי שאני יכול לשמש אכסניה לדיון פורה עבור אותה קבוצה, אבל שוב – אינני חלק מההמשך הזה. (אגב, נדמה לי שהאירוניה של הנקודה האחרונה שבמאמרון – שהמחקר שעורר, הפעם, את הדיון הוא בעצם מחקר יחסית ישן – הורגשה רק אצלי.)

אבל גם אם אין שום צורך שאוסיף לדיון (ובוודאי שלא אפסוק בו), אני מבקש להצטרף אליו ולהעיר מספר הערות. המגיבים מתמקדים בעיקר בשאלת האחריות: האם מערכת החינוך צריכה להקנות מיומנויות חיפוש בסיסיות לתלמידיה, או .... וכאן הדברים נעשים טיפה סבוכים. או מה? האם, מפני שמנועי חיפוש משתכללים בתדירות גבוהה, ומפני שהיום החיפוש היא בעצם מלאכה קלה מאד, אין צורך שהמערכת החינוכית תקדיש זמן למיומנות הזאת? או אולי מפני שהבעיה איננה מיומנויות חיפוש אלא כישורים הרבה יותר בסיסיים כמו פיתוח הסקרנות והרצון לצלול לעומק של נושא (וכמובן גם "חשיבה ביקורתית"), אי אפשר בכלל לצפות שהמערכת תוכל להקנות את היכולות הדרושות?

ואפשר כמובן להרחיב את תחום הדיון: אחוז נכיר של ידיעותיהם של בני הנוער בנושאי סקס נרכש ברחוב. אם אנחנו מאפשרים לרחוב לחנך בתחום כל כך חשוב, האם אפשר לצפות שמערכת החינוך תנסה לחנך בנושא כמו השימוש במחשב? ואפשר להעמיד את הדברים בצורה הפוכה: אולי בית הספר צריך להיות פעיל יותר בחינוך המיני ... וגם בחינוך לשימוש נבון בתקשוב? מערכת החינוך מקפידה להקנות הבנה בזהירות בדרכים, ואם כך, למה לא גם בתקשוב?

מעבר לשאלה במי מוטלת האחריות, במאמרון המקורי ביקשתי להעיר נקודה שבעיני די אומללה – ומשמעותית יותר מאשר השאלה האם בית הספר יכול להקנות מיומנויות למידה. במציאות שבה מרבית שעות ה-"למידה" בבית הספר מוקדשות להעברת מידע יבש מהמורה אל התלמיד כדי שהתלמיד יוכל "להחזיר" את המידע הזה במבחנים סטנדרטיים, קשה לצפות שבית הספר יוכל להקנות מיומנויות מידעניות. פשוט לא נשאר זמן לפיתוח הסקרנות, והסיכוי לעורר תשוקה ללמוד, אם בנושא מסויים ואם באופן כללי, שואף לאפס.

אחת המגיבות למאמרון מתייחסת לנקודה הזאת. היא כותבת שמוטלות על המורים משימות כה רבות כך שלא נשאר זמן ביום הלימודים להקניית מיומנויות חיפוש. אבל המסקנה שלה נראית לי די מוזרה. היא כותבת:
בעיניי, שימוש מושכל בגוגל, דורש הפעלה של שיקול דעתם של התלמידים ו/או הסטודנטים, שזה איננו דבר נלמד, אלא נרכש עצמאית וקיים אצל כל אחד ואחת מאיתנו.
אפשר לקוות שזה באמת המצב, אבל נדמה לי שהמציאות אחרת. אצל רבים מאיתנו יש צורך לעורר (ואולי אפילו לשתול) "שיקול דעת". דווקא "שימוש מושכל בגוגל" עשוי להיות "נושא" שדרכו ניתן לפתח את שיקול הדעת. הרי השימוש המושכל איננו מסתכם בהיכן להקליק או כיצד לזהות את תוצאות החיפוש. עיקרו נמצא מעבר לפעולות הפשוטות האלו כאשר אנחנו נדרשים להעריך את הכדאיות של מה שאליו הגענו ולהבחין אם הוא משרת אותנו ועונה על הצרכים שלנו. זאת ועוד: מבחינתי האישית, קשה לי להבחין בין "נלמד" לבין "נרכש עצמאית". אני מניח שההבדל נמצא במילה "עצמאית", אבל אפשר לטעון שכל למידה היא בסופו של דבר "עצמאית" היות ואיננו יכולים להגיד שמישהו באמת למד משהו עד אשר האדם היחיד מפנים אותו.

עוד מגיבה (אולי אותה מגיבה) נותנת לנו סיבה מעניינת לא ללמד מיומנויות חיפוש במסגרת בית הספר:
אין איזשהו ״מערך״ שיעור לחיפוש בגוגל.
אם הקביעה הזאת נכונה (ונדמה לי שדווקא קיימות יותר מדי מערכים כאלה) האם עלינו להסיק שמפני שאין מערך שיעור שמלמד חיפוש הוא איננו ראוי ללמידה בבית הספר? נדמה לי שהאמירה הזאת רק מחזקת את הטענה שבית הספר איננו עוסק בדברים שהם חשובים באמת.

דיון בשאלות האלו במסגרת של קורס (אם ניחשתי נכון לגבי התגובות למאמרון) הוא סימן מעודד. עם זאת, יש משהו מדאיג בחלק מהתגובות. אני יכול להבין מורים שמרגישים את עצמם מוצפים בתפקידי ההוראה המסורתיים. דרישות המערכת אינן משאירות פתח גדול לעיסוקים "משניים" כמו פיתוח הסקרנות. עדות לכך ניתן למצוא בכתבה בניו יורק טיימס מלפני כשלושה שבועות. בכתבה הזאת מורה שהיוזמות היצירתיות שלה זיכתו אותה בעבר בתואר מורה השנה מביעה את תסכולה. לפי המדדים המקובלים בארה"ב היום בית הספר בו היא מלמדת נחשב כושל, והיא נדרשת להכין את תלמידיה למבחנים:
Ms. Rief worries that a new generation of teachers has been raised on standardized testing and thinks that is the norm. Ms. Rief fears that public schools where teachers are trusted to make learning fun are on the way out. Ms. Rief understands that packaged curriculums and standardized assessments offer schools an economy of scale that she and her kind cannot compete with.
לכן, על אף העובדה שאני יכול להבין את תחושות המגיבים, אני חושש שמה שעולה מתוך התגובות היא כניעה לבית הספר כפי שהוא מתפקד היום. במקום זה הייתי מעדיף לראות חזון שרואה בבית הספר מקום שפותח אופקים. לפני עשור ויותר החזון הזה ליווה את הנסיונות הראשונים לשלב את הכנסת האינטרנט לתוך מערכת החינוך. היתה תחושה שהאינטרנט יוכל לפתוח את בית הספר לכיוונים שהיו אולי רצויים לפני-כן, אבל לא יכלו לבוא לביטוי. היום התקשוב זמין הרבה מעבר למה שתיארנו לעצמנו לפני עשור. אבל בית הספר ממשיך לתפקד כמו שתיפקד לפניו. אני מקווה שאיננו עדים לכך שהמערכת אכן הצליחה לסגל לעצמו את הכלי, תוך כדי התעלמות מהמהות.

תוויות: , ,

יום שישי, 11 בנובמבר 2011 

אין חדש - בחיפוש, ואולי לא במחקר

ספק עם פרסום של עוד מחקר שמגלה שתלמידים אינם יודעים להעריך את המידע שהם מוצאים דרך מנועי חיפוש באינטרנט יכול להיחשב לידיעה חדשותית. כפי שהדיווח הקצר בפורטל מס"ע על כתבה של קלייב תומפסון באתר Wired מדגיש:
הבעיה מדווחת בספרות המקצועית כבר למעלה מעשור
מה שנדוש בסביבות חינוכיות עשוי להיות חדש בסביבות טכנולוגיות (אם כי זה קצת מפתיע). ומפני שקלייב תומפסון הוא שם מוכר מאד בשדה הטכנולוגי, כתבה משלו, אפילו קצרה, מעוררת ענין. תומפסון כותב בעקבות מחקר שבין היתר עקב אחר הרגלי החיפוש של סטודנטים באמצעות גוגל. במספר מקרים החוקרים היטו את התוצאות ה-"טבעיות" של גוגל כך שהתוצאות הראשונות שהופיעו בדף התוצאות של גוגל היו "טובות" פחות מאשר התוצאות שנקבעו על ידי שיטת ה-Page Rank של גוגל. התברר שהסטודנטים האמינו לגוגל והניחו שמה שהופיע בראש דף התוצאות היה עדיף על מה שהופיע נמוך יותר בדף. המסקנה? הסטודנטים לא הפעילו "חשיבה ביקורתית" כלפי התוצאות, אלא סמכו באופן עיוור על מנוע החיפוש. תומפסון שואל מי אשם במצב הזה, וגם עונה על השאלה שלו:
Who’s to blame? Not the students. If they’re naive at Googling, it’s because the ability to judge information is almost never taught in school. Under 2001’s No Child Left Behind Act, elementary and high schools focus on prepping their pupils for reading and math exams. And by the time kids get to college, professors assume they already have this skill. The buck stops nowhere. This situation is surpassingly ironic, because not only is intelligent search a key to everyday problem-solving, it also offers a golden opportunity to train kids in critical thinking.
אני מניח שכולם מסכימים שהיכולת להפעיל "intelligent search" היא אחת המיומנויות החשובות של ימינו. קשה להגיד ששנים של פרויקטים שמבקשים להקנות מיומנויות חיפוש הניבו פרי רב בתחום הזה. אבל עלינו גם להכיר בעובדה שיכולתם של מנועי חיפוש לאתר את המידע המבוקש משתפרת מיום ליום. ולאור זה, הגיוני שסטודנטים סומכים עליהם. וכמובן יש בעיה גדולה עוד יותר. במקרים רבים מדי המידע שסטודנטים מתבקשים למצוא הוא מידע שלא דורש מהסטודנט לחפש מעבר לתוצאות הראשונות. לא ברור אם תכניות לפיתוח מיומנויות חיפוש יכולות להצליח אם במקרים רבים מדי אין צורך של ממש במיומנויות האלו.

נדמה לי שזה מה שגורם לאלן לווין לא להתרגש מהידיעה שתומפסון מפרסם. לווין שואל אם מורים באמת מבקשים מהתלמידים שלהם למצוא משהו בעל ערך.
“Kids” are given some assignment and want to get it done as fast as possible, to satisfy what is being set in front of them. They give the top results ... because the question they are asked to “research” does not matter much to them.

When we talk of searching, we are talking the basic most bottom of the pyramid structure motivational task. Frankly, I don’t care if kids can “search”– I want to know what happens when they seek.
אינני יודע אם כאשר סטודנטים ותלמידים עורכים חיפושים אחר מידע שהם באמת מתעניינים בו באופן אישי הם יעילים או מוצלחים יותר מאשר בסביבה הלימודית. על אף העובדה שאני רוצה לחשוב שהתשובה היא חיובית, אינני בטוח שכך המצב. לעתים קרובות תלמידים בסך הכל מחפשים מידע יבש, תשובות לשאלות שאינן דורשות שיקול דעת או השוואה בין תוצאות. מערכת החינוך איננה מתקשה רק בהקניית מיומנויות חיפוש, או בפיתוח חשיבה ביקורתית. היא גם איננה מצליחה לעורר את הסקרנות הדרושה כדי להפוך את המיומנויות האלה לשימושיות.

ועוד מילה לסיום. בשבוע האחרון מספר אתרים התייחסו לכתבה של תומפסון. אולי כצפוי, רבים ציינו שאין חדש בגילוי שתלמידים סומכים על גוגל באופן עיוור. אבל זה איננו הדבר היחיד שאיננו חדש. ניסיתי לאתר את המחקר שעליו תומפסון כותב. בין ההתייחסויות שאני מצאתי, לא מצאתי קישור למחקר עצמו. היה עלי להמשיך מעבר לדף הראשון של התוצאות בגוגל, וגם לנסות מספר מילות חיפוש שונות. אבל נדמה לי שמצאתי את המחקר ... וגיליתי שה-"חדשות" המרעישות בנוגע להרגלי החיפוש של סטודנטים ותלמידים מתבססות על מחקר שהתפרסם בשנת 2007.

תוויות: , ,

יום שני, 26 בספטמבר 2011 

אחורה למאה ה-21

ביום חמישי לפני שבוע רבים מאיתנו קראנו כתבה באתר הטכנולוגיה של וואלה על תכנית חדשה של משרד החינוך בתחום התקשוב. אני די בטוח שמדובר בתכנית חדשה היות והכותרת הכריזה:
ובדרך כלל מהפכות מתקשרות למשהו חדש, שונה מהמוכר. (הרי אם לא מדובר במשהו חדש, לא ברור אם יש סיבה לפרסם את הכתבה.) אינני יכול לכתוב בשם אחרים, אבל כאשר אני קראתי את הכתבה התקשיתי לזהות היכן המהפכה.

הכתבה (הקצרה) מדווחת על כך שבמסגרת תכנית התקשוב "התאמת מערכת החינוך למאה ה-21" תלמידי בתי הספר היסודיים ירכשו מיומנויות של השימוש בכלי אופיס (של מיקרוסופט), ושהקניית המיומנויות האלו תתבצע בהדרגתיות, לפי מה שמתאים לכל כיתה מ-א' ועד ו'. כך אנחנו למדים (בפלקט מרשים שכנראה איננו של המשרד עצמו) שבכיתה א' התלמידים יכירו את יסודות המחשב וייחשפו ל-Word ול-PowerPoint, ועם השנים הם יכירו כלים נוספים והיבטים מורכבים יותר של כלי האופיס.

סביר להניח שסדר הקניית המיומנויות לא נקבע באופן שרירותי, אלא באמצעות ועדה שהתכנסה לבחון מה מתאים לכל כיתה ללמוד. אני כותב "סביר להניח", אם כי ההגיון שבסדר הקניית המיומנויות איננו לגמרי מובן לי. אנחנו קוראים, למשל, שבכיתה ב' התלמידים ילמדו לערוך תמונה ולעצב טקסט ב-Word, ואילו ב-PowerPoint הם ילמדו רק לעצב טקסט, והעריכה של תמונה ב-PowerPoint תידחה עד כיתה ג'. יתכן שיש הצדקה בחלוקה הזאת, אבל היא איננה נהירה לי. (כזכור, התכנית מתייחסת ליישומי האופיס של מיקרוסופט, ולא ליישומים גנריים דוגמת "תמלילן" או "כלי למצגות". לא ברור מה יקרה אם תלמידים שבכיתות א' ו-ב' ילמדו לעבוד, למשל, בסביבת אופיס 2007 ומאוחר יותר המערכת תחליט לעבור לסביבת אופיס 2010 [או מה שיבוא אחריו]. האם התלמידים יצטרכו לחזור לכיתות א' ו-ב' כדי לרכוש את המיומנויות של הסביבה האחרת/החדשה?)

הספרות הפופולארית מוסרת לנו שהתלמידים של היום שמחים להשתמש במחשב. ספק אם יש צורך להכריח אותם להשתמש בו בבית הספר. לאור זה אולי טיפה תמוה שבכתבה, מתחת לתמונה של תלמיד עם חיוך רחב על פניו שיושב מול מחשב נישא, מופיע הכיתוב:
תלמידי כיתות ו' יאלצו להתמודד עם שיעורים מורכבים שיכללו בניית טבלת ציר ופונקציות מתקדמות ב-Excel, והעלאת קבצי קול ו-וידאו מטלפון חכם
כנראה שכמו עם כמעט כל דבר שקשור לבית הספר, גם כאשר מדובר במיומנות חשובה, ואפילו במיומנות שיכולה להיות חווייתית, אין ברירה מאשר לאלץ את התלמידים ללמוד (ואנחנו פוגשים את הפועל "לאלץ" פעם נוספת בכתבה - בהקשר של תלמידי כיתה ב'). זאת ועוד: הכתבה איננה מוסרת לנו כיצד התלמידים ירכשו את המיומנויות החשובות האלו. המילה "פדגוגיה" בכלל איננה מופיעה בכתבה.

כאן חשוב לציין שבאתר של משרד החינוך המוקדש ל-"התאמת מערכת החינוך למאה ה-21" אנחנו כן מוצאים התייחסות לפדגוגיה. באתר הזה אנחנו קוראים, למשל, ש:
מטרתה של התכנית להתאמת מערכת החינוך למאה ה-21 היא להוביל לקיומה של פדגוגיה חדשנית בבתי הספר תוך הטמעה של טכנולוגיית המידע ICT.
כבר פעמים רבות בעבר הצהרתי שאני מתקשה להבין מהי הפדגוגיה החדשנית שאליה המשרד שואף. אבל אין זה אומר שאי-אפשר למצוא נסיונות להגדיר אותה. באותו מסמך של משרד החינוך, למשל, מסבירים:
פדגוגיה חדשנית היא שיטת הוראה ולמידה, שבה התכנים והידע הנלמדים רלוונטיים למציאות המשתנה.
מה אפשר להגיד! במהלך הדורות לא מעט אנשי חינוך מוכשרים הדגישו את החשיבות של תכנים רלוונטיים למציאות המשתנה. לא ברור למה היום מגמה כזאת, שהיא כבר די בנאלית, נחשבת לחדשנית. זאת ועוד: אני בוודאי מחייב את הרלוונטיות הזאת, אבל בכלל לא ברור לי כיצד תכנים וידע (רלוונטיים ככל שיהיו) נעשים לחלק מהגדרה של פדגוגיה. פדגוגיה, הרי, עוסקת בדרכי ההוראה והלמידה, והדרכים האלה אינן תלויות ברלוונטיות, או באי-רלוונטיות, של התכנים הנלמדים.

אם אכן הרלוונטיות חשובה, נדמה לי שהגיוני לצפות שמיומנויות המחשב (ובמקרה של הכתבה בוואלה, של מיומנויות אופיס) לא יילמדו כאוסף של כלים שנחשפים לתלמיד בהדרגתיות ככל שהוא גדל, אלא שהן יילמדו בהתאם לצרכים הלימודיים של התלמיד. גישה כזאת איננה זרה למשרד החינוך. עוד בשנת 2004 האגף לחינוך יסודי ביקש לקדם רכישת מיומנויות מחשב. אבל באותן שנים הוא לא היה מודע לכך שהמאה ה-21 מחייבת פדגוגיה ייחודית. אי-לכך הוא ניסה להצמד לתפיסות הפדגוגיות שעליהן הוא כבר היה אמון. במסמך של אז נכתב:
העקביות בעיצוב של רבים מהכלים הממוחשבים של היום מאפשרת העברה קלה של תובנות לגבי השימוש מכלי אחד לכלים אחרים, ואין צורך ללמדם מחדש כמיומנויות נפרדות.

הצרכים המכתיבים את השימוש במיומנויות המחשב אינם זהים מכיתה לכיתה ולא בהכרח תלויים בגיל הלומדים.
במילים אחרות, עריכת שינוי של צבע או גודל של גופן איננה פעולה שצריכים ללמוד עבור כל יישום ויישום. חשוב פשוט לעזור לתלמידים להבין שיישומים רבים פועלים בצורה דומה מאד. זאת ועוד: אותו מסמך הכיר בעוד נקודה שאיננה באה לביטוי בטבלה שבכתבה של וואלה. כתוב שם:
הסביבה המתוקשבת על הכלים שבה, נמצאת בתהליך מתמיד של התפתחות ושל השתנות:
  • מצד אחד הכלים נעשים קלים יותר לשימוש ומצד שני, עוד ועוד פונקציות מתווספות לכלים האלו, והופכים אותם למורכבים יותר. נוצר מצב בו, למרות שהכלים שעומדים לרשות התלמיד נעשים מתוחכמים יותר ויותר, קל יחסית ללמוד את השימוש הבסיסי בהם.
  • כלים שנראים כהכרחיים היום עשויים להיות מיותרים מחר, וההפך. כלים שנראים היום כמתאימים לצרכיהם של מבוגרים עשויים מחר לענות על צורך של ילדים צעירים.
יש כאן ביטוי לדינמיות שאיננה נראית בכתבה של וואלה. במקום זה, הרושם הכללי של הכתבה היא שאפשר ללמד, פעם אחת ולתמיד, מספר כלים, וכך לצאת ידי חובה. ומעבר למגרעות האלו, נדמה לי שהדבר הבעייתי ביותר הוא התלישות של הקניית המיומנויות מכל הקשר לימודי. אין בטבלה זכר לגישה המודגשת במסמך של 2004:
באופן כללי, יש לשאוף להקנות את מיומנויות המחשב בהקשר תוכני כאשר נוצר צורך אמיתי בהפעלתן.
ואולי זה כך מפני שבעצם, אם להסיק מהכתבה בוואלה, הצורך האמיתי איננו השימוש של התלמיד בכלים וביישומים במסגרת הלמידה שלו, אלא פשוט הצורך לסמן שתלמיד עבר את ההקנייה. על אף מס השפתיים לחדשנות, הכתבה בוואלה מעוררת את החשש שעולם כמנהגו נוהג ובסופו של דבר התלמידים שלנו יהיו מוקפים, ומצויידים, במיטב הטכנולוגיות של המאה ה-21, אבל יישאר נתק משמעותי בין הכלים לבין הלמידה שלכאורה הם אמורים לקדם.

כאשר קראתי את הפלקט כפי שהוא הופיע בכתבה בוואלה, נזכרתי בביקור שלי באחד ממרכזי המורים (כך קראנו לכם אז) לפני בערך עשור. קירות חדר המחשבים בו הרצאתי היו מקושטים בפלקטים שחשפו את הנוכחים לרכיבים השונים של המחשב: על פלקט אחד תמונה של צג עם הכותרת "צג", על אחר תמונה של מדפסת עם הכותרת "מדפסת", ועוד. באחד הפלקטים היה צילום של אשה צעירה עם ידיה על מקלדת, שנשא את הכותרת "קלדנית". קשה היה לא להתרשם שעבור מי שהכין את מערך הפלקטים הזה אותה צעירה לא היתה זאת שמתפעלת את המחשב כדי שהוא ישרת את הצרכים שלה, אלא שהיא פשוט עוד רכיב, ולא בהכרח החשוב ביותר, של המערכת הכוללת. זמן קצר מאד אחרי הביקור ההוא שמחתי ללמוד שבעקבות הערה שלי בנוגע לפלקטים האלה הם הורדו מקירות המרכז. אבל החשש נשאר, ובעקבות הכתבה בוואלה הוא אף מתחזק, שעל אף העובדה שהתפיסה הזאת כבר לא זוכה לפומביות, אי-שם בתוך משרד החינוך היא עוד נתפסת כיעד.

תוויות: ,

יום רביעי, 14 באפריל 2010 

אפשר כבר לעבור לשלב הבא

בעת ביקור בוושינגטון הבירה לפני כמה ימים דוד ורליק ניצל את ההזדמנות לבקר בכמה מוזיאונים שם. משהו שהוא ראה באחת התערוכות גרם לוורליק להרהר על הקלות שבה ילדים מסתגלים לסביבה הטכנולוגית. אחד המיצגים שבם הוא צפה היה מיצג וידיאו על דגל שמילא תפקיד חשוב בהיסטוריה של ארה"ב. המיצג הכיל מרכיב טכנולוגי דיגיטאלי – עיגול גדול עם חיצים שהצביעו החוצה ממנו. ורליק כותב שהוא התרשם שהיה זה מסך מגע, ושבעזרת החיצים שהיו עליו אפשר היה לשנות את הכיוון שבו הדגל פנה. אבל אף אחד לא נגע בחיצים:
Finally, a kid, about nine or ten, reached up to that circle, grabbed the flag image, stopped its move up, and reversed the direction, dragging it down. His mother (I assume) gasped, grabbed her son by the shoulders and pulled him away from the display. It was such a perfect moment, one that probably repeats itself every day as our children seem so much more comfortable with an information environment that is central to how we do things today.
ורליק מזדרז לציין שהוא איננו מביא את הסיפור הזה כדי להראות שהילדים של היום הם ילידים דיגיטאליים. לעומת זאת, הוא מדגיש שהנכונות של הילד לגעת במסך מהווה דוגמה לכך שכולנו לומדים, אם נהיה מוכנים להתנסות, ולהתאמן במה שאנחנו לומדים.

סמיכות הסיפור של ורליק ליציאה לשוק של ה-iPad אפשרה לי לחבר בין השניים, ולחבר את הסיפור שלו להרהור מתמשך על כך שהכלים הדיגיטאליים שלנו נעשים יותר ויותר קלים לשימוש. אנשים בקושי הספיקו להביא את מכשירי ה-iPad החדשים שלהם הביתה, וכבר יש עשרות סרטונים ב-YouTube שבהם הורים מראים כיצד ילדיהם המאד קטנים מפעילים את המכשיר בזריזות ובמקצועיות. משום מה זה דווקא הזכיר לי שלפני בערך 15 שנה, בעת שלמדתי לתואר שני, אספתי מחקרים רבים שנערכו באותה תקופה על השימוש בעכבר. אלה ביקשו לבחון, למשל, אם עבור ילדים (וגם מבוגרים) פעולת ה-point and click, קלה ועדיפה על פעולת ה-drag and drop. נכנסתי ל-Google Scholar כדי לאתר כמה מחקרים כאלה.

תקציר של מחקר אחד, משנת 1998, פותח עם הסבר של מהו עכבר (מכשיר קלט שנמצא בשימוש של ילדים כדי לתפעל מחשב בבית הספר). בהמשך מתארים למה המחקר חשוב:
somewhat surprisingly, there has been very little research investigating the appropriate mouse control strategies for children
המסקנה, אגב, היא כנראה שעבור ילדים קטנים, עדיף לבנות יישומים שמשתמשים בהצבעה עם העכבר, ולא לדרוש מהם לגרור.

לפי התקציר של מחקר אחר, משנת 2004, השאלה של מה עדיף עדיין לא הוכרעה:
Because there is little empirical data available on how well young children are able to use a computer mouse, the present study examined their proficiency in clicking on small objects at various positions on the screen and their skill in moving objects over the screen, using drag-and-drop and click-move-click.
נדמה לי שהיום אף אחד איננו עורך מחקרים על השימוש בעכבר (אם כי הופתעתי שעשו זאת עוד בשנת 2004). לא שמישהו טוען שמדובר ביכולת מולדת, אבל הנסיון לימד אותנו שאיננו זקוקים לאימון רב, ובוודאי לא לשיעורים מודרכים, כדי להפנים את השימוש בעכבר, או בכלים מחשביים רבים נוספים. ככל שאלה נעשים לחלק אינטגראלי מהחיים שלנו, למדנו לקבל כמובן מאליו שנדע להשתמש בהם.

אבל אם יש פואנטה בסיפור של ורליק, נדמה לי שהיא איננה בכך שאנחנו מסוגלים ללמוד, בקלות, להשתמש בכלים שפעם נראו לנו מסובכים, אלא בכך שאנחנו כבר מצפים שנוכל להשתמש בהם. האם שבסיפור של ורליק חששה שבנה עשוי לקלקל משהו שאסור היה לגעת בו, אבל הבן ראה ממשק שלא היה לגמרי מוכר לו, ובכל זאת לא היסס לגעת בו ולתפעל אותו. לפני עשור, ואפילו פחות מזה, בתי הספר חשבו שהם צריכים ללמד את השימוש בטכנולוגיות חדשות לתלמידיהם. לשמחתי, כבר עברנו את השלב הזה. היום אנחנו מצפים שהתלמידים יכירו את השימוש הבסיסי במגוון רחב של כלים פשוט מפני שהם גדלים לתוך תרבות שמשתמשת בהם. ואם כך, אפשר סוף סוף להתמודד עם האתגר האמיתי – כיצד להשתמש בכלים האלה כדי להעשיר את החיים שלנו על מלוא היבטיהם.

תוויות:

יום שלישי, 6 באפריל 2010 

פנים שונות לפשטות

מדי פעם אני מוצא חפיפה בין הנושאים שבהם אני עוסק בבלוג הזה לבין דברים שאני מפרסם במסגרות אחרות. וכאשר זה קורה אני מרשה לעצמי לעסוק כאן בטיפה פרסום עצמי. כך גם הפעם עם המהדורה החדשה של הבוידם שעוסק בנושא פעל השתמעויות חינוכיות. לפני חודש חברת גוגל השיקה שרות חדש – אם נסמן דף שמופיע מתוך התוצאות של חיפוש שערכנו, כל פעם נוספת שנערוך את אותו החיפוש, הדף שסימננו יופיע תמיד בראש התוצאות של אותו חיפוש. השרות הזה הביא אותי לשאול אם אולי מיומנויות החיפוש נעשות:
כתיבת מהדורה של הבוידם מחייבת אותי לצמצם פעילויות אחרות, ולכן רק אחרי סיום הכתיבה הדבקתי חלק מהפיגור שנוצר אצלי בקריאת המאמרונים שמגיעים אלי בקורא ה-RSS שלי. כך קרה שרק אחרי הפרסום ראיתי שלפני כשבועיים ג'נה מקוויליאמס העלתה שאלה דומה מאד בנוגע למכשיר החדש של חברת אפל, ה-iPad.

מקוויליאמס מקשרת לאתר של תכנית הרדיו הקנדית ספארק. שם דן מיזנר מצטט את ג'ון גרובר (במאמרון שהתפרסם בסוף ינואר). גרובר עורך השוואה בין היחס של ה-iPad למחשב לבין היחס של מכונית עם גיר סטנדרטי למכונית עם גיר אוטומטי. כמו עם מכונית שיש לה גיר אוטומטי, ב-iPad המשתמש נעשה אדיש לכיצד המחשב פועל. מיזנר ממשיך את הרעיון הזה:
And from the standpoint of the vast majority of computer users, this abstraction can be a good thing. It makes computing simpler, easier, friendlier. Why should I need to understand what’s going on under the hood of my computer if all I want to do is send email to my friends?
קשה להתנגד לכך שכמעט מידי יום נעשה יותר ויותר קל להשתמש במחשב (אם כי כבר עם הממשק הגראפי היו אנשים שטענו שהקלות איננה לטובתנו). אבל יתכן שיש מחיר לפשטות. כותב מיזנר:
But I wonder, is the same attitude towards computers dangerous? Does oversimplifying technology –removing necessary complexity — have a downside? By making technology simple, easy, and convenient, do we risk a generation of people who can’t tell the difference between this blog post and the Facebook login page?
מקוויליאמס כותבת שקשה להכריע בין המשיכה לפשטות לבין הצורך להבין איך המחשב פועל. מצד אחד, הפשטות מרחיבה את חוג האנשים שיכולים להשתתף בדיון הציבורי, אבל היא גם מטשטשת את ההבנה של כיצד הכלים שלנו מכתיבים התנהוגויות מסויימות. ואני מצידי שמח שאינני רק מדווח על משהו שאני כתבתי, אלא גם יכול לציין שהוא חלק מדיון חשוב שבוודאי יימשך.

תוויות: ,

יום ראשון, 28 במרץ 2010 

כן לחזור ליסודות!

נקיונות לפסח, ומספר מטלות נוספות, תרמו לגידול משמעותי במצבור המאמרונים שמחכים לעיון אצלי. יש ימים שבהם אני בר מזל ולא מתפרסמים מאמרונים רבים שאליהם אני חש צורך להתייחס. אבל יש ימים אחרים, והם הרוב, שבהם הרשימת המאמרונים הראויים להתייחסות הולכת ומתארכת. יש נחמה חלקית בכך שמי שאולי קורא את מה שאני כותב כאן גם עסוק בנקיונות ואיננו מחכה להמלצות ממני על כיצד להקדיש זמן שממילא אין לו. אבל מה לעשות, וגם כאשר אנחנו טרודים בעיסוקים חשובים יותר מאשר תקשוב בחינוך (מה? יש עיסוקים חשובים יותר?) בלוגרים רבים ממשיכים לכתוב מאמרונים מעניינים. אירה סוקול, למשל.

בדרך כלל סוקול עוסק ביסודות. הוא מצליח לזכך נושאים סבוכים למרכיבים הבסיסיים שלהם, ולהתמקד במה שבאמת חשוב. במאמרון של השבוע הוא כותב על קריאה (ועל כתיבה) ומצהיר:
סוקול כותב שאם המטרה של הוראת הקריאה היא בסך הכל פענוח אותיות ומילים, ממש לא איכפת לו אם ילדים ילמדו "לקרוא". כמו-כן, הוא מוסיף שאם הכתיבה מוגדרת כלא יותר מאשר היכולת ליצור מילים מאותיות, שוב, לא איכפת לו אם ילדים ילמדו "לכתוב". עבור סוקול, הקריאה והכתיבה הן פעולות שבבסיס האנושיות שלנו, פעולות שמטרתן הגברת התקשורת בין בני אדם:
Let me say it this way: There is no reason, in and of itself, to "read." We read to access the information in written form. There is no reason, in and of itself, to "write." We write to distribute information to others.
כמובן שסוקול איננו היחיד, או הראשון, שכותב דברים כאלה. השבוע, למשל, נט הנטוף, סופר ומבקר אמריקאי ותיק, כותב על מפגש שלו עם טוני אלברדו, מי שהיה המפקח הראשי של בתי הספר של העיר ניו יורק בשנים 1983-1984. הנטוף כותב על ראיון שהוא ערך עם אלברדו קצת אחרי פרסום התוצאות של מבחני הקריאה בעיר. התוצאות הצביעו על עלייה משמעותית ביכולת הקריאה של תלמידי העיר, אבל למרות זאת, אלבורדו היה מדוכדך:
"Oh, they can read," he said, "but I'm not so sure they know how to think. That's where teaching has to go."
סוקול מדגיש שהקריאה והכתיבה צריכות לשרת מטרות מעבר ליכולות טכניות:
Reading matters because we want our students to have effective and efficient ways to access stories and information. Writing matters because we want our students to be creators and distributors of stories and information.... But you know what? How they get to these things, should matter a whole lot less to us.
הוא עצמו מעיד שהוא "קרא" לא מעט ספרים מבלי להחזיק ספר מודפס בידיו, אלא דרך האזנה. כמו-כן הוא גם "כתב" חלקים נרחבים של שני ספרים בעזרת יישומים שהמירו קול לטקסט. הוא מדגיש שאם המטרות שלנו אינן טכניות בלבד, אלא תקשורות והגישה למידע, כבר היום קיימות טכנולוגיות שמאפשרות את אלה.

סוקול עוסק בעיקר בחינוך המיוחד, ובטכנולוגיות שמסייעות לאנשים עם מוגבלויות. לכן, אפשר לחשוב שכאשר הוא מתאר את הטכנולוגיות האלו הוא עושה זאת כדי לקדם אוכלוסיות "מיוחדות" שזקוקות לתיווך "טכנולוגי" על מנת להשיג מה שאוכלוסיות "רגילות" משיגות באופן "טבעי" יותר. אין ספק שזאת מטרה נעלה, אבל נדמה לי שסוקול עושה משהו הרבה יותר "יסודי". במציאות החינוכית של היום, מציאות של "back to basics", סוקול מראה לנו שהפענוח והיכולת להרכיב מילים מאותיות אינם היסודות, אלא רק האמצעים. היסודות הם התקשורת והגישה למידע. ואי-לכך, מול הקריאות הרמות לחזור ליסודות בחינוך, אלה מאיתנו שעוסקים בתקשוב אינם צריכים להתבייש. הרי אנחנו, בעצם, עוסקים ביסודות האמיתיים.

תוויות: , , ,

יום חמישי, 4 במרץ 2010 

האם יישאר בכלל משהו ללמד?

גוגל הודיעה השבוע על השקת תוספת חדשה לשירותי החיפוש שלה (כן, במקרה ששכחנו, בין כל יתר הכלים שהיא מציעה, גוגל גם מעניקה שירותי חיפוש). מעכשיו נוכל לסמן בכוכב תוצאות שמתקבלות מהחיפושים שלנו, וכאשר אי-שם בעתיד נערוך את אותו החיפוש התוצאה המסומנת תופיע בראש רשימת התוצאות. משהו דומה כבר קורה עם הסימניות שאנחנו מסמנים בגוגל – כאשר אנחנו מגיעים לדף שכבר קיים בתוך הסימניות שלנו הכוכב ליד "Bookmarks" בסרגל הכלים של גוגל מופיעה בצהוב. ועכשיו, עם התוספת החדשה לחיפוש, הדף שבחרנו מתוך רשימה של תוצאות יובלט בכוכב בראש הרשימה.

האם אנחנו צריכים את זה? מבחינתי האישית, אם וכאשר אני מגיע שוב לדף מסויים אני די מרוצה לגלות שכבר הכנסתי אותו לתוך הסימניות שלי. לפעמים זה גורם לי לרצות לקרוא שוב מאמר שאני כבר קראתי – הרי אם הוא היה מספיק מעניין כדי "לשמור" אותו, אז אולי הוא גם שווה קריאה נוספת. ולפעמים ההפך עשוי להיות נכון – אם אני מגלה שכבר קראתי דף מסויים, לא אצטרך לעשות זאת שוב (אם אני זוכר מה שכתוב שם). כך או כך, לא מדובר במשהו מרעיד עולמות, אלא בסך הכל במשהו מעניין, ואולי גם נחמד. אבל במקרה של השירות החדש של גוגל לא מדובר בסימניות, אלא בתוצאות של חיפוש שאנחנו מבקשים שיובלטו כאשר אנחנו עורכים שוב את אותו החיפוש. לשם מה אנחנו עשויים לרצות משהו כזה?

הבלוג ReadWriteWeb מעלה סברה מעניינת, ולצערי מאד משכנעת. במקום לסמן דפים בסימניות, או לזכור כתובת שאפשר להקליד לתוך תיבת הכתובת של הדפדפן, גולשים רבים נכנסים ישירות לגוגל, ושם עורכים חיפוש על האתר שאליו הם רוצים להגיע. מדובר בתופעה מוכרת, ונפוצה מאד. כאשר האתר המבוקש עולה בתוצאות, מקליקים על הקישור ומגיעים אליו. גולשים ש-"מחפשים" בדרך כזאת מתייחסים ל-WWW בצורה הבסיסית ביותר, כמעט "פרימיטיבית". אין כאן נסיון להכיר, קל וחומר להבין, את הסביבה. הווב נשאר סביבה מבלבלת ומאיימת. השימוש ב-"חיפוש" מהסוג הזה נובע מחוסר הרצון, או חוסר היכולת, להכיר את מה שהדפדפן יכול להציע. חשוב להוסיף שבמקרים רבים מה שמחפשים בדרך הזאת הם דפים מוכרים שקל מאד להגיע אליהם. לפי ReadWriteWeb הכוכבים החדשים של גוגל הם סוג של יישור קו עם "שיטת" החיפוש הזאת. מעכשיו, אם גולשים מסמנים בכוכב את הדף הרצוי מתוך התוצאות שהם מקבלים, הם אפילו לא יצטרכו לגלול בתוך התוצאות – מספיק לערוך חיפוש על המונח הרצוי, והתוצאה המועדפת להם תופיע בראש רשימת התוצאות.

חשוב להדגיש (שוב) שחיפוש כזה איננו תורם להכרות מעמיקה או רצינית עם הסביבה האינטרנטית. הוא מתאים לאותם יעדים שאליהם אנחנו רוצים להגיע שוב ושוב, אבל לא מכירים דרכים אחרות לעשות זאת. אבל חייבים גם לשאול מה כל כך רע כאן. אפילו אם אני רוצה ללמד חיפוש כדי שאנשים יוכלו להגיע, באופן מהיר ועיל, למידע שהוא רלוונטי להם, אין זה אומר שהחיפוש צריך להיות קשה או מסובך. הגיוני לקבל בברכה כל כלי שמקל את הדרך אל מידע מבוקש – אפילו אם המחיר של זה הוא משתמשים שבכלל אינם מבינים את הכלים שבהם הם משתמשים.

תוויות: ,

יום שלישי, 22 בספטמבר 2009 

מתברר שהם כן כותבים

על פניו הכתבה של קלייב תומפסון ב-Wired מסוף אוגוסט היתה צריכה להסב לי אושר. הטענה המרכזית של תומפסון - שהשימוש הנרחב באינטרנט, ובמיוחד בכלי אינטרנט חדשים, מביא לצמיחה בהיקף הכתיבה של סטודנטים - תואמת גישה מאד רווחת בבלוגוספירה החינוכית, גישה שגם אני שותף לה. היה צפוי שבלוגרים רבים יצטטו את הכתבה, וגם אני חשבתי שאכתוב עליה. אין ספק שהממצאים שעליהם תומפסון כותב מעודדים, וקתי דייווידסון בוודאי תיארה את תחושת ההקלה של רבים מפני ש:
this is the time of the year when (at least since I was in college) some academic or other pronounces on how literacy has gone to the dogs and this generation is the most illiterate in human history.
אבל משום מה מצאתי שהכתבה הלהיבה אותי פחות מאשר ציפיתי. תומפסון מביא נתונים מה-Stanford Study of Writing בהנחייתה של פורפ' אנדריאה לונספורד. מדובר בפרויקט שעקב אחרי הכתיבה של כמעט 200 סטודנטים לתואר ראשון בסטנפורד בארבע שנות לימודיהם ועוד שנה אחרי סיום הלימודים (בין השנים 2001-2006). תומפסון מדווח שהצוות של לונספורד מצא ש-38% מהכתיבה של הסטודנטים התרחשה מחוץ למסגרת הלימודים. הוא מציין שיש כאן שינוי משמעותי ביותר בהרגלי כתיבה:
Before the Internet came along, most Americans never wrote anything, ever, that wasn't a school assignment. Unless they got a job that required producing text (like in law, advertising, or media), they'd leave school and virtually never construct a paragraph again.
הוא מצטט את לונספורד שמכריזה שאנחנו נמצאים ב-"מהפכה של אוריינות", ומוסיף:
For Lunsford, technology isn't killing our ability to write. It's reviving it—and pushing our literacy in bold new directions.
אז המחקר של לונספורד באמת מעניק לחסידי התקשוב סיבה לשמוח. הנה, מתברר שדור שגדל עם האינטרנט בכל זאת כותב, ואפילו הרבה. מעיון באתר של הפרויקט לא מצאתי התייחסות לאיכות הכתיבה (מלבד ציון שהסטודנטים אינם משלבים הרגלי כתיבה האופייניים ל-SMS לתוך העבודות שהם מגישים) אבל סביר להניח שמדובר בכתיבה איכותית – הרי מדובר בסטודנטים באחת האוניברסיטאות היוקרתיות ביותר בארה"ב. ואולי זאת הסיבה שלא התלהבתי מהכתבה – אפשר היה לצפות שסטודנטים בסטנפורד יידעו לכתוב – שאלה חשובה יותר היא האם אלה שלא לומדים שם גם כותבים.

באתר הבריטי Flux מצאתי קישור לכתבה באתר של Becta שרומזת שהתשובה חיובית – וגם בעזרת הטכנולוגיה. הכתבה מדווחת על מחקר שנערך על ידי קבוצת חוקרים באוניברסיטת קובנטרי. המחקר ביקש לבחון את ההשפעה של השימוש במסרונים – גם ההכנה והמשלוח, וגם הקבלה והקריאה - על הכתיבה והקריאה של תלמידים בני 9-10. החוקרים הניחו שהעיסוק במסרונים יאפשר לתלמידים להתנסות בשפה בצורה בלתי-פורמאלית, ויעניק להם הזדמנויות לפגוש את המילה הכתובה. החוקרים חילקו 60 תלמידים לשתי קבוצות בעלות מאפיינים דומים מאד. התלמידים באחת הקבוצות קיבלו טלפונים סלולאריים לסופי שבוע במשך עשרה שבועות והונחו להשתמש בהם לשלוח ולקבל מסרונים. התלמידים נבדקו במספר ממדים הקשורים לקריאה ולכתיבה. לא בכל המדדים היו תוצאות מובהקות, אבל:
The overall pattern of results is pleasing: on every measure the children who were given mobile phones were found to outperform the children who were in the control condition ....
לדעת החוקרים ההתנסות במסרונים אצל התלמידים היתה חיובית מאד. הם מציינים שתוך כדי השימוש במסרונים התלמידים צופים לתוך המבנה של השפה, ומדגישים שבגלל זה השימוש במסרונים יכול לסייע ברכישת השליטה בשפה:
Texting sees children explicitly demonstrating an understanding of how words can be manipulated, segmented and blended to allow for succinct and successful communication. Indeed, many of the abbreviations that children use when texting are phonological reductions, such as ‘wot’ and ‘nite’. This form of abbreviation suggests the role that phonological awareness – awareness of the sound structures in spoken language - may play in mastering text language.
החוקרים מציינים שהמסר החשוב שיש להסיק מהמחקר שלהם הוא שהשימוש במסרונים אצל תלמידים איננו צריך להדאיג אותנו. ואני דווקא מוצא במסר הזה סיבה להתלהבות שהיתה חסרה לי במחקר שנערך בסטנפורד.

תוויות: , , , ,

יום ראשון, 3 במאי 2009 

"תוך כדי עיסוק בתכנים רלוונטיים"

מספר פעמים בעבר מצאתי הזדמנות לקשר לבלוג של קרל פיש. פיש מלמד בתיכון במדינת קולוראדו, והוא מרבה לדווח על פעילויות מתוקשבות בבית הספר – בכיתות שלו ובכיתות של מורים אחרים. לפני קצת יותר משנה דיווחתי על פרויקט בבית הספר שלו בו התלמידים נעזרו בבלוגים ובוויקיים כדי להרחיב את התובנות שלהם על ספר שהם קראו. בסיום התהליך של קריאה וכתיבה על הספר הם ניהלו דיון מקוון עם מחבר הספר. מדובר בפרויקט מרשים ביותר (ועכשיו, כשחזרתי אל המאמרון שלי על הפרויקט שמתי לב שציינתי בטעות שבית הספר של פיש נמצא באריזונה).

לא קל לארגן פרויקט כמו דיון מקוון עם סופר, ולכן אפשר להבין שמדובר בפעילות מיוחדת, אפילו חד פעמית. אבל מה עושים כאשר התלמידים עצמם מבינים שהדבר אפשרי? לפני מספר ימים פיש כותב:
So, here’s the problem. Once your students find out that we have the capability to blog and/or videoconference with authors and professionals from around the world, they think we should do it all the time. Imagine that.
פיש מדווח על כיתה של תלמידים שבעקבות קריאת ספר החליטו לשלוח מספר שאלות לסופר. אחרי שהם קיבלו תשובות לשאלות הם שאלו שאלה נוספת – אולי הסופר יהיה מוכן לנהל איתם מפגש מקוון. הסופר הסכים, וכבר נקבע מועד למפגש. פיש מציין (כצפוי) שהמהלך הזה של התלמידים מוצא חן בעיניו. הוא מסביר שיש עוצמה ביכולת של תלמידים ליצור קשר עם הסופרים שאת ספריהם הם קוראים, וגם שפעולת התלמידים ממחישה את הקלות שבה קשרים מהסוג הזה נוצרים היום. והוא מוסיף:
But third, and perhaps most important in the long run, I love the fact that these students knew a capability existed, assumed it was their prerogative to take advantage of that, and then took the initiative to contact Mr. Doctorow. If we not only enable our students to be connected learners, but also change their mindset so that they expect to be connected learners, we’ve done a good thing.
בעקרונות הפדגוגיים של מסמך המדיניות של למידה בסביבה מתוקשבת בבית הספר היסודי מתוארת הדרך העדיפה לרכישת מיומנויות מתוקשבות:
רכישת מיומנויות מחשב תוך כדי עיסוק בתכנים רלוונטיים ומשמעותיים לילדים, יחד עם הוראתן הישירה בעת הצורך.
במילים אחרות, אפשר להקדיש שיעור לשינוי גודל הגופן בתמלילן, או לשימוש במנוע חיפוש באינטרנט. אבל הרכישה האמיתית של המיומנויות האלו מתרחשת כאשר השימוש בהן עונה על צורך. אנחנו יודעים שהתלמידים שלנו הפנימו מיומנות מסויימת לא כאשר אנחנו מנחים אותם להשתמש בה, אלא כאשר הם בוחרים לעשות זאת כדי להשיג משהו שחשוב להם, כאשר הם מבינים שמיומנות מסויימת יכולה למלא פונקציה חשובה בחייהם. היוזמה של תלמידיו של פיש - יצירת קשר עם סופר, והזמנה להשתתף במפגש מקוון - ממחישה שהם הפנימו לפחות אחת מהעקרונות החשובים של הלמידה המתוקשבת. ברור למה הוא גאה בהם.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates