באוקטובר השנה יתפרסם בכתב העת Teaching and Teacher Education מאמר (הוא מוגדר כ-review article וכבר זמין לקריאה) של שני חוקרים:
בסוף חודש יולי
אתר Nature פרסם כתבה על המאמר, ובתחילת החודש הזה גם
אתר Big Think דיווח עליו. לאתר Nature קבלות מכובדות בתחומי המדע, ואילו Big Think עוסק בעיקר בנסיון להפיץ רעיונות מעניינים שאולי יכולים להתפתח ליזמויות מוצלחות. כתבות בשני המקורות השונים האלה יוצרות כיסוי שפחות או יותר מבטיח הפצה רחבה של המאמר.
וזה מעלה שאלה פשוטה, אבל חשובה: למה? הרי כבר מזמן הפריכו את המיתוס של הילידים הדיגיטאליים. מה יכול להיות מעניין במאמר אקדמי נוסף שמבקש שוב, בתאריך מאוחר זה, לעשות זאת?
קצת רקע אולי נחוץ כאן. אמנם ביעור המיתוס בהחלט ראוי בעיני, אבל אני לתומי חשבתי שהמלאכה הזאת נעשתה די מזמן. בין השנים 2008 – 2014
מארק בולן (Mark Bullen) פרסם בלוג שהוקדש במלואו להפרכת המיתוס הזה. במהלך שש השנים האלו הוא פרסם כ-200 מאמרונים, ורבים מאלה סקרו מחקרים שהראו שה-"ילידים" האלה אינם ניחנים ביכולות דיגיטאליות מפותחות או ייחודיות. עם פתיחת הבלוג שלו, ב-2008,
קישרתי אליו ובירכתי על האתגר שבולן הציב לעצמו, ועקבתי אחריו בכל שנות קיומו. ב-2014 בולן נטש את הבלוג – נדמה לי שהסיבה היתה שהוא פשוט הגיע למסקנה שכבר אין צורך לנסות לשכנע שמדובר במיתוס. אגב – עמוד וחצי של שבעה העמודים של המאמר החדש הם ביבליוגרפיה שמכילה רבים מהמחקרים שאליהם בולן התייחס. אבל כל זה רק מחדד את השאלה: למה עוסקים בנושא הזה עכשיו?
הכתבה ב-Nature מצדיקה את העיסוק המחודש בנושא בהשפעה המתמשכת של המיתוס על החינוך:
Many schools and universities are retooling to cope with kids and young adults who are supposedly different. From collaborative learning in the classroom to the provision of e-learning modules in undergraduate courses, the rise of the digital native is being used as a reason — some say a justification — for significant policy changes.
הכתבה ב-Big Think טוענת משהו דומה:
The study also presents evidence that these supposed “digital natives” are no better at multitasking either. In fact, assuming that they do may harm their education.
במילים אחרות, מאמר חדש על תופעת הילידים הדיגיטאליים שמפריכה את המיתוס של המיומנות הגדולה הטבעית של אותם "ילידים" בכל דבר תקשובי נחוץ גם היום מפני שהמיתוס עדיין משפיע לרעה על החינוך.
לשם ההגינות חשוב להדגיש שהמאמר איננו מתיימר להציג מידע מחקרי חדש. הוא רק סוקר את הספרות בנושא. דווקא הכותבים מציבים לעצמם מטרה לרכז את הספרות הזאת, והם מקווים שכך ניתן יהיה להפריך את המיתוס שהם מזהים כמסוכן לחינוך:
In what follows this article aims - in the context of teaching, learning and teacher training - to describe and discuss the state of research about the problems related to accepting the widely held premises of the existence of the digital native and of our ability to multitask. This article hopes to play an important role in teaching and teacher education by providing the reader with up-to-date knowledge about these two topics and ultimately eradicating these two very pervasive myths.
אני מודה, על אף העובדה שאני מתייחס בכבוד רב כלפי המחקר האקדמי, הרגשתי שפרסום המאמר החדש הזה נבע יותר מהרצון של שני אנשי אקדמיה להוסיף מאמר נוסף לקורות החיים שלהם מאשר מתוך רצון אמיתי להשפיע. הרי אפילו אם אני נמצא בבועה חינוכית/תקשובית ואינני מודע למה שקורה מחוצה לה, קשה לי לחשוב שב-2017 אנחנו זקוקים למאמר החדש הזה, ולא ברור לי למה Nature ו-Big Think ראו לנכון להתייחס אליו. זאת ועוד: אני חושש שהמשך ההתייחסות לרעיון היליד הדיגיטאלי, אפילו אם המטרה היא להראות שאין יצור כזה, רק מנציח אותו ומשאיר אותו בתודעה הציבורית.
אבל בערך כאן חל תפנית בכתיבת המאמרון הזה. בגירסתו המקורית, הוא נשא את השם "
דווקא עכשיו? למי זה בכלל עדיין איכפת?", ואני חייב להודות שהתלבטתי אם היה בכלל טעם לפרסם אותו. קשה להצדיק פרסום של מאמרון שבסך הכל שואל אם יש הצדקה בפרסום מאמר. אם כבר אין טעם לעסוק בילידים דיגיטאליים, למה אני עוסק בהם? אבל זה היה לפני שדרך
ציוץ של רותי סלומון קראתי
כתבה ב-Ynet (שהתפרסמה לפני כמעט חודש). הכתבה, שהתפרסמה "בשיתוף עם אוניברסיטת תל אביב" (ונראית יותר כחומר פרסומי מאשר כתבת תחקיר) מדווחת על פרויקטים חינוכיים "חדשניים" שהאוניברסיטה מקדמת. מתוארים בה פרויקטים מעניינים – חלקם יותר וחלקם פחות, וחלקם אולי מקוריים. אבל יותר מהפרויקטים עצמם, מה שתפס אותי היה חלק מהמבוא. בדיווחים מהסוג הזה התרגלנו לקרוא שעל אף השינויים הגדולים שהטכנולוגיה מחוללת בתחומים אחרים, בחינוך השינויים נשארים יחסית זעירים. וכך בכתבה ב-Ynet. אחרי שמונים מספר שינויים הזעירים בחינוך הכתבה שואלת:
האם כל אלה מספיקים כדי לאתגר סטודנטים ותלמידים שגדלו עם גישה למאגרי ידע אינסופיים במרחק קליק של עכבר?
והנה, דווקא מאוניברסיטה מכובדת, במקום להתמקד בדרכים שבהן טכנולוגיות דיגיטאליות יכולות להעניק למידה אחרת (ועלי להודות שכמה מהדוגמאות בכתבה כן מצביעות בכיוון הזה), הכתבה מזהה את הציפיות של הדור שלא ידע את הניר ואת העפרון כהצדקה לעיסוק בפרויקטים חדשניים. כנראה שעל אף הספקנות שלי, יש עדיין צורך להפריך את המיתוס של הילידים הדיגיטאליים.
