טיילר קוואן (Tyler Cowen) הוא מרצה לכלכלה באוניברסיטה מכובדת בארה"ב. רבות מדעותיו נחשבות פרובוקטיביות. אינני מרבה לקרוא את דבריו – הכלכלה רחוקה מלהיות התחום שלי, ותמיד יש יותר מדי שכדאי לקרוא. מי שמבקש גם להתפרנס צריך לצמצם את הגלישה לתחומים מעניינים אבל לא מספיק רלוונטיים. אבל כאשר קאוון כותב על תחומים שהם קרובים יותר אלי תמיד מעניין, וגם כדאי, לקרוא אותו. כך המצב עם כתבה שקאוון פרסם באתר של Bloomberg לפני בערך שבועיים. שם הוא הכריז:
הרעיון הזה, כמובן, איננו חדש. אם נחליף את המילה "רובוט" עם "מחשב" או "אלגוריתם" או "תוכנה" נבין שהקריאה של קאוון איננה שונה מקריאות רבות שכבר מזמן התרגלנו אליהן. כבר מספר פעמים בעבר הבאתי כאן, למשל, את האמירה הידועה:
Any teacher that can be replaced by a computer deserves to be.
בפעם האחרונה שהבאתי את המשפט הזה ציינתי שעבור רבים מאלה שמכריזים כך הכוונה איננה לאיים על מורים, אלא לעודד מורים להתמקד במה שייחודי ואנושי בעצמם. קוואן דווקא מונה מספר תכונות של הרובוט שאולי כן עושות אותו לעדיף על המורה. אבל בעיני אלה אינם מה שעושה את הכתבה שלו למעניינת וכדאית לקריאה. הדבר המיוחד בכתבה של קאוון הוא זווית הראייה המקורית שממנה הוא בוחן את הרובוט בתוך הכיתה.
שרי טורקל (Sherry Turkle) היא חוקרת ידועה בתחום האינטראקציה בין בני אדם וטכנולוגיות חדישות. מזה מספר שנים היא מביעה דאגה עמוקה כלפי מה שהיא רואה כקשר מלאכותי שנוצר כאשר רובוטים מתבקשים למלא תפקידים שדורשים תקשורת עם בני אדם. לדעתה, הקשר בין רובוט לבין בן אדם לעולם אוננו יכול להיות "אותנטי". בגלל זה צריך להיות ברור שרובוט איננו יכול לתפקד כמורה. קוואן מגיב לביקורת של טורקל עם הערה מעניינת במיוחד – ממתי הכיתה הלימודית "אותנטית"?:
K-12 education itself is a highly artificial creation, from the chalk to the schoolhouses to the standardized achievement tests, not to mention the internet learning and the classroom TV.
במילים אחרות, יתכן שהרובוט בכיתה הוא באמת יצור מלאכותי, אבל בכך הוא איננו שונה מבית הספר בכללותו – מקום שאיננו מעודד למידה "טבעית" אלא במקום זה מנסה להקנות ידע ומתנה את ההתקדמות ברכישת ידע נוסף ביכולת להראות שהידע הראשוני נקלט. קאוון מוסיף שכאשר הוא חושב על התקופה שבה הוא ישב בכיתה, מידת ה-"אותנטיות" של המורים שלו לא היתה חשובה לו. מה שהיה חשוב, בסך הכל, היתה היכולת שלהם להעביר את הידע הדרוש. אם רובוט יכול לעשות את זה עם מידה מסויימת של חן, וגם עם מנה גדולה של סבלנות, למה לא.
קוואן מתעמת עם הטענה שאין להכניס רובוטים לתוך הכיתה עד אשר נספיק לבחון אותם היטב ונוודא שהם אינם גורמים נזק לתלמידים. מול הטענה הזאת הוא מעלה נקודה מאד מעניינת:
we did not apply comparable standards to, say, the use of textbooks
והוא מוסיף שאם בסופו של דבר נגלה שהרובוטים אינם תורמים לחינוך, הם בסך הכל יצטרפו לאוסף מכובד של כלים והמצאות שתלו בהם תקוות בחינוך אך בסופו של דבר הכזיבו.
לעתים קרובות עמדותיו של קאוון מקוריות ונון-קונפורמיסטיות. יש לו נטייה ברורה לפרובוקציה. לא תמיד ברור אם הוא מתכוון לחלוטין לדברים שהוא כותב. אבל הוא ללא ספק מעורר מחשבה. מבחינתי, על אף הביקורת הלא מעטה שיש לי כלפי מורים, אני עדיין משוכנע שהם לאין-שיעור עדיפים על אלגוריתמים שמגישים לכל תלמיד שיעורים שהם "מותאמים אישית". במידה מסויימת אני מוכן לקבל את הקביעה של קאוון שלרובוט בעל הסבלנות הבלתי-מוגבלת שאיננו יתעצבן על תלמיד כאשר הוא שוב ושוב איננו מצליח להבין נושא יש יתרונות על המורה האנושי. ובכל זאת, המורה, אפילו כאשר סבלנותו פוקעת, מסוגל להביע אמפתיה, וספק אם הרובוט יכול לעשות זאת.
אבל כאשר קוואן מזכיר לנו שגם הכיתה היא מלאכותית, ושלא ערכנו מחקרים לעומק כדי לבחון אם ספר הלימוד איננו מזיק לתלמיד, הוא עושה שירות חשוב לחשיבה החינוכית שלנו.
