לפני מספר ימים, בבלוג של Modern Learners,
ויל ריצ'רדסון פרסם מטפורה מעניינת וחשובה על תהליכי שינוי בבתי ספר. ריצ'רדסון מספר שבבית ספר שאליו הוא הוזמן לבקר המנהל סיפר לו בהתרגשות על כך שבבית הספר מאפשרים לתלמידים להשפיע על אווירת הכיתה, ובעקבות בקשת התלמידים בכיתה אחת החליפו חלק מכיסאות בית הספר הרגילים בכדורי יוגה. הכדורים האלה איפשרו לתלמידים להיות יותר פעילים בשעת שיעור במקום לשבת ללא נוע. ריצ'רדסון נכנס לכיתה וכותב:
When I turned the corner into the classroom, sure enough, smiling kids all peered up at me from their brightly colored yoga balls.
Behind desks.
In rows.
יכול להיות שכל מילה נוספת מיותרת. הרי הרמז ברור – יכול להיות שהתלמידים בכיתה הזאת עכשיו היו חופשיים יותר להתנועע (ואולי בגלל זה הם אפילו בריאים יותר) אבל הם עדיין יושבים בשורות מול המורה. אין כאן שינוי מהותי בתהליך הלמידה, אלא רק שינוי קוסמטי. לפני כמעט 15 שנים, כאשר הוא פרסם את ספרו הראשון, ריצ'רדסון היה בחזית התקשוב החינוכי. הוא כתב אז שכלי Web 2.0 יכולים לחולל לשינוי החינוך. לאור זה חשוב להדגיש שבעיניו לא רק כדורי היוגה מהווים שינוי קוסמטי. הוא מוסיף:
Most instances of Chromebooks, Google Classroom, iPads, smartphones suffer the same fate of taking potentially interesting technologies and “schoolifying” them. It’s window dressing that makes teachers, parents and others feel better about keeping up with times despite little complementary change in the power relationships between teachers and kids or choice given to students to have some increased agency over their learning.
במילים אחרות, אם לפני מספר שנים חדירת התקשוב לתוך הכיתה היתה עבור ריצ'רדסון מנוף לשינוי, היום הוא רואה בו בעיקר עלה תאנה שמאפשר המשך של החינוך המסורתי. הכנסת עוד מחשבים או טבלטים לתוך הכיתה כבר איננה משמעותי בעיניו. הוא מבקש לתת לתלמידים את האפשרות להשפיע על מה ועל איך הם לומדים – עם או בלי התקשוב. הוא מביא סיפור על תלמיד שמספר לאמא שלו על חווית בית הספר:
We have a lot of choices, but we don’t really have any choice.
(אגב, הסיפור הזה מזכיר לי סיפור שמשה כספי נהג לספר על תלמיד בבית הספר הניסוי בירושלים. התלמיד שאל את המורה שלו "האם גם היום אני צריך לעסוק במה שאני רוצה לעסוק?". מתברר שגם במסגרות הפתוחות ביותר התלמידים מודעים היטב לקיומה של מסגרת מחייבת.)
אבל על אף העובדה שאני מסכים עם ריצ'רדסון שכדורי היוגה, וגם כלים דיגיטליים, אינם בהכרח עדות לשינוי חינוכי מהותי, יש לי בעיה עם מטפורה שלו. הוא הרי מצר על כך שהכדורים עדיין ניצבים מאחורי שולחנות כתיבה ומסודרים בשורות. אותי זה בכלל איננו מפתיע. ריצ'רדסון טוען שבית ספר שמכניס כדורי יוגה לתוך הכיתה באמת מעוניין לחולל שינוי מהותי בחינוך, אבל איננו מתקדם מספיק לקראת השינוי הזה. אני מפקפק בכך שיש באמת רצון לשינוי מהותי. שיפור תנאיי הישיבה בכיתה הוא שינוי מבורך. הוא עדות לכך שמישהו מבין שתלמידים שהם חופשיים להתנועע בשעת שיעור לומדים טוב יותר מאשר תלמידים שמכריחים אותם לא לזוז. אבל הנכונות לשנות את סגנון הישיבה איננה בהכרח מצביעה על רצון לשינוי מהותי. דווקא ההפך יכול להיות הנכון: על מנת להצליח לשמור על שיטות ההוראה הנוכחיות יש צורך לבצע כמה שינויים קוסמטיים. למרבה הצער, יש יותר בתי ספר שבהם מבטלים את ההפסקות הפעילות כדי לפנות יותר זמן להכנה למבחנים מאשר בתי ספר שמשנים את סגנון הישיבה. במילים אחרות, בכלל לא ברור שמערכות החינוך מעוניינות להשתנות בכיוונים שבעיני ריצ'רדסון (וגם בעיני) הם הרצויים.
כהמשך למטפורה שלו ריצ'רדסון כותב שהוא חושש שבתי הספר עסוקים בסידור כדורי היוגה על הסיפון של אנייה ששטה לעבר קרחון. שוב, זאת מטפורה מצויינת, אבל היא מניחה שקברניטי החינוך אינם יודעים, או אינם מבינים, לאן הם מכוונים את בתי הספר, וכתוצאה מכך הם מתקדמים לקראת אסון. אני דווקא חושש שהם כן יודעים לאן הם מכוונים את החינוך. הבעיה היא שהכיוון שלהם איננו הכיוון שריצ'רדסון, או אני, רוצים.
