למידה, אינטרנט ... ומה שביניהם

דבריו של סנודן כוונו ליכולת של השלטונות לעקוב אחרי כל מעשינו, יכולת שגדלה עשרות מונים בעקבות התכונה של הדיגיטאליות לרשום ולתייק כל דבר. כבר שנים רחובות הערים מכוסות במצלמות מעקב אבל איננו חשופים רק כאשר אנחנו נמצאים במרחב הציבורי. גם כאשר אנחנו לבד מול המחשב כל מה שאנחנו עושים נרשם. בדרך הזאת לגופים שיודעים עלינו המון נמנים לא רק השלטונות אלא גם חברות האינטרנט הגדולות שבאופן תדיר אוספות מידע רב אודות כל הפעולות הדיגיטאליות שלנו. בהחלט אפשר להבין את החשש של סנודן שהפרטיות היא נחלת העבר.

אבל על אף העובדה שכל זה מוכר לנו, הוא גם, איכשהו, רחוק מאיתנו. גם אם הפרסומות שמופיעות על הצג שלנו כאשר אנחנו גולשים מאתר לאתר מעוררות תחושה שמישהו יודע עלינו יותר מדי, אנחנו מתייחסים לזה יותר כקוריוז מאשר כמשהו מפחיד. אבל מה עושים כאשר זה נעשה עוד יותר אישי? אתמול, בחדשות ערוץ 2, בכתבה קצרה בת שלוש דקות, ראינו לאן זה מגיע.

הכתבה הציגה מגוון כלים שמאפשרים להורים לדעת, בכל רגע נתון, היכן ילדיהם נמצאים ומה הם עושים. שיהיה ברור – כהורה לילדים שהם מאד חשובים ויקרים לי חשוב לי לדעת שהם בסדר. גם במהלך יום העבודה שלי, וגם בערב, אני חושב עליהם ודואג לשלומם. אבל אינני חש צורך לקבל פירוט מדויק על היכן הם נמצאים ומה הם עושים. משום מה חשבתי שחלק חשוב מהתפקיד שלי כהורה הוא לאפשר לילדים שלי להיות עצמאיים ולהכין אותם לעצמאות הזאת. לטעמי, הרצון של ההורים בכתבה לקבל מידע מפורט אודות הילדים שלהם גובל בריגול. הצורך האובססיבי הזה לדעת בוודאי איננו מביע אימון בילד, ובלי אימון בו הילד מתקשה לפתח עצמאות ואחריות.

גם לפני העידן הדיגיטאלי הורים דאגו לילדיהם. כתיכוניסט אני זוכר שההורים שלי ביקשו שאם עד חצות לא הגעתי הביתה שאטלפן אליהם להגיד היכן אני נמצא. העובדה שאני ידעתי היכן הייתי לא פטר אותם מלדאוג – ואם לא ידעתי את זה אז, למדתי אותו כשנעשיתי הורה לילדים גדולים. אבל אני בטוח שאפילו אם להורים שלי היו האמצעים לעקוב אחרי הם לא היו עושים את זה, ואני משוכנע שזה היה מפני שהם הבינו שעל אף הדאגה שלהם רק כך אוכל לפתח עצמאות. אני מניח שכמו כל מתבגר אחר הרגשתי אז שההורים שלי חודרים לפרטיות שלי, ורק מאוחר יותר הבנתי שהם אכן אפשרו לי לא מעט מרחב. אבל היום גם המרחב הזה מאד מצטמצם.

במידה לא קטנה המכשירים שמאפשרים להורים לעקוב אחרי ילדיהם סוגרים את אחת הפינות שעד עכשיו היו פתוחות. ברור שהשלטונות יכולים לדעת עליהם, וכך גם גוגל ופייסבוק. יתכן שהגיוני שההורים הם אלה שכן יוכלו לקבל מידע לגבי המצאותם של ילדיהם, אבל אפשר לברך על התבונה של ההורים שהצליחו להבחין בין דאגה כנה לבין מעקב חודר. לא כל מה שהדיגיטאליות מאפשרת דורשת יישום. ועבור ההורים שבכל זאת חייבים לדעת את הכל, אין ספק שבקרוב כבר עם לידת התינוק אפשר יהיה לשתול בו שבב RFID ארוך טווח תת-עורי ... ואז ההורים יוכלו לא לישון בשקט לא מפני שהם אינם יודעים היכן הילד, אלא מפני שהם כן יודעים.