אבל הדיגיטאליות מאפשרת
תוויות: דיגיטאליות, הרהורים, פרטיות
אבל על אף העובדה שכל זה מוכר לנו, הוא גם, איכשהו, רחוק מאיתנו. גם אם הפרסומות שמופיעות על הצג שלנו כאשר אנחנו גולשים מאתר לאתר מעוררות תחושה שמישהו יודע עלינו יותר מדי, אנחנו מתייחסים לזה יותר כקוריוז מאשר כמשהו מפחיד. אבל מה עושים כאשר זה נעשה עוד יותר אישי? אתמול, בחדשות ערוץ 2, בכתבה קצרה בת שלוש דקות, ראינו לאן זה מגיע.
גם לפני העידן הדיגיטאלי הורים דאגו לילדיהם. כתיכוניסט אני זוכר שההורים שלי ביקשו שאם עד חצות לא הגעתי הביתה שאטלפן אליהם להגיד היכן אני נמצא. העובדה שאני ידעתי היכן הייתי לא פטר אותם מלדאוג – ואם לא ידעתי את זה אז, למדתי אותו כשנעשיתי הורה לילדים גדולים. אבל אני בטוח שאפילו אם להורים שלי היו האמצעים לעקוב אחרי הם לא היו עושים את זה, ואני משוכנע שזה היה מפני שהם הבינו שעל אף הדאגה שלהם רק כך אוכל לפתח עצמאות. אני מניח שכמו כל מתבגר אחר הרגשתי אז שההורים שלי חודרים לפרטיות שלי, ורק מאוחר יותר הבנתי שהם אכן אפשרו לי לא מעט מרחב. אבל היום גם המרחב הזה מאד מצטמצם.
במידה לא קטנה המכשירים שמאפשרים להורים לעקוב אחרי ילדיהם סוגרים את אחת הפינות שעד עכשיו היו פתוחות. ברור שהשלטונות יכולים לדעת עליהם, וכך גם גוגל ופייסבוק. יתכן שהגיוני שההורים הם אלה שכן יוכלו לקבל מידע לגבי המצאותם של ילדיהם, אבל אפשר לברך על התבונה של ההורים שהצליחו להבחין בין דאגה כנה לבין מעקב חודר. לא כל מה שהדיגיטאליות מאפשרת דורשת יישום. ועבור ההורים שבכל זאת חייבים לדעת את הכל, אין ספק שבקרוב כבר עם לידת התינוק אפשר יהיה לשתול בו שבב RFID ארוך טווח תת-עורי ... ואז ההורים יוכלו לא לישון בשקט לא מפני שהם אינם יודעים היכן הילד, אלא מפני שהם כן יודעים.