למידה, אינטרנט ... ומה שביניהם

ווילס מציין שנהוג לראות את המרחב החינוכי כמרחב בעייתי למפתחים ולמשקיעים. מה בעייתי בו? שהוא מרחב שבו רק מפסידים כסף, כמובן. ווילס מוסיף שרבים מהיוזמות התקשוביות, כולל כאלו שיוסדו על ידי מורים בעלי נסיון בחינוך, מתקפלים לפני שהם בכלל מצליחים להרוויח. הוא מסביר שהכשלונות של היוזמות האלו מנציחות מצב שבו יזמים נמנעים מלהכנס לתחום, דבר שבסופו של דבר מוביל לכך שתלמידים רבים אינם מגיעים להישגים הרצויים או המצופים.

חשוב לזכור ש-TechCrunch איננו מתעניין בחינוך, אלא בחברות הזנק בתחום הטכנולוגיה. במילים אחרות, פונים ל-TechCrunch כדי לדעת היכן כדאי להשקיע, לא כדי לדעת איך לשפר את הלמידה. כותרת הכתבה של ווילס מאותתת לקוראים שאם בעבר הם שמרו מרחק מהחינוך מפני שהסיכוי להרוויח בו היה קטן, לאחרונה משהו השתנה והיום יש טעם להשקיע, שעכשיו החינוך הוא תחום בשל ליזמות. הוא כותב שלפי התחזיות הנוכחיות שוק הטכנולוגיות בחינוך עשוי להגיע ל-$252 מיליארד עד שנת 2020. אכן מדובר בשעת כושר:

ווילס מתאר את הקשיים שבהם יזמויות חינוכיות של היום נתקלות עד שבמקרה הטוב אחרי מספר שנים הם מצליחים להרוויח. אבל הוא טוען שמי שהפסיד לא היו היזמים בלבד, אלא גם, ובעיקר, התלמידים:

חשוב לשים לב כאן לטענה שעולה שוב ושוב אצל יזמים בתחום התקשוב. על אף העובדה שבאופן תדיר העיתונות מדווחת על חדירת כלים טכנולוגיים חדשים לתוך הכיתה, היזמים משוכנעים שהדלת איננה מספיק פתוחה עבורם. הם מאשימים את המערכת החינוכית המיושנת בכך שהיא איננה מעודדת יוזמות, והעדר היוזמה מוביל לכשלונות מיותרים אצל התלמידים.

היום ווילס מזהה שינוי בגישת מערכות החינוך. והוא כמובן בטוח שהיישומים והיישומונים החדשים שמגיעים היום לשוק מסוגלים לחולל שינוי חינוכי. באחת ההתייחסויות היחידות שלו לתהליך ההוראה או הלמידה (להבדיל מהתייחסות לפוטנציאל של השוק החינוכי) ווילס מסביר שבעבר מורים בחנו את התלמידים שלהם בסיום הסמסטר, ולכן רק אז הם יכלו לגלות מה התלמידים שלהם באמת יודעים. לעומת זאת, הוא טוען שהיום קיימים יישומים שמאפשרים למורים לקבל מידע באופן מיידי כך שהם יכולים במהירות לשנות את מה שהם עושים כדי להבטיח שתלמידיהם ילמדו. טענה כזאת מראה שווילס רואה בהקניית מידע וקליטתו בצורה הניתנת למדידה כמטרה מרכזית בחינוך, והיא גם מראה שהוא יודע מעט מאד על מה שמורים באמת עושים – הרי מורים טובים "בחנו" את המתרחש בכיתות שלהם באופן תדיר והתאימו את עבודתם למצבי ההבנה של תלמידיהם הרבה לפני שיזמים הציעו להם יישומים טכנולוגיים חדשים כדי לעשות זאת.

עדות נוספת לכך שווילס מחזיק בתפיסה המוטעית הזאת כלפי עבדותם של מורים ניתן למצוא באתר של החברה שלו Zzish. שם מתארים לנו תהליך למידה של תלמידים הצמודים ליישומונים שבודקים תדיר את התקדמותם:

יתכן שהיוזמה של ווילס צמחה מזיהוי של חסר במצב הנוכחי של השימוש בתקשוב בחינוך היום, אבל מעבר לרצון להרוויח, קשה להרגיש שמה שהוא פיתח מציע תרומה של ממש ללמידה או להוראה. במקרה הטוב מה שווילס מציע הוא אמצעי שעוזר לעשות סדר בבלגן שנוצר כאשר יישומונים רבים כל כך נכנסים למערכת כך שקשה לדעת מה משפיע על מה. במקום עוד כלי לשלוט בכל יתר הכלים, קצת חשיבה חינוכית יכול היה לעשות את הסדר הזה במחיר הרבה יותר נמוך.

ועכשיו, בסיום השנה האזרחית, אני מוצא את עצמי מזכיר, בפעם האחרונה של השנה, אם כי בוודאי לא בפעם האחרונה בכלל, שכאשר הרבה מהיזמים התקשוביים החדשים צופים על החינוך הם רואים מרחב שממנו אפשר לחלוב רווחים גדולים. אין פסול בלהרוויח, אבל לא היה מזיק לו אותם יזמים היו יודעים משהו על הלמידה, או שבאמת היה איכפת להם על החינוך ועל הלמידה.

ברור שזה היה מקום הגיוני לסיים את המאמרון הזה, אבל בכל זאת מתבקשת כאן תוספת קטנה. כפי שכבר כתבתי יותר מדי פעמים, תמיד יש צורך לשאול מהו אותו "חינוך" שאליו אנחנו שואפים. ווילס, הרי, פיתח כלי שיעזור למערכת לבדוק את ההתקדמות של תלמידים, כאשר אותה "התקדמות" נקבעת לפי היעדים של המערכת, ולא של התלמידים עצמם. במילים אחרות, תמיד חשוב לשאול לטובת מי ה-"חינוך" פועל. כתבה באתר כלכליסט שעליה רותי סלומון צייצה לפני יומיים, למשל, טענה:

במידה מסויימת הכתבה הזאת משלימה את הכתבה ב-TechCrunch. הראשונה רואה בחינוך מרחב שמזמין יזמים להרוויח ממנו, ובשנייה החינוך משרת את חברות ההיי-טק בכך שהוא דואג לפיתוח דור העתיד של עובדיהם. בשני המקרים מטרת החינוך איננה לשרת את התלמידים עצמם.

להבדיל מווילס, שאיננו נראה מודאג מזה שטובת התלמידים איננה בראש מעייניו, ליאור עילם, שכתב את הכתבה בכלכליסט, כן דואג לתלמידים. הוא כותב:

התמונה שעילם מצייר מזכירה את מערכות החינוך של תחילת המאה ה-20 כאשר המטרה המוצהרת של המערכת היתה להכשיר ולפתח את הפועלים של התעשייה. הרבה השתנה מאז, כולל התפתחותם של זרמים ותפיסות בחינוך שמעמידים את התלמיד במרכז. קיים מתח מתמיד בין הגישות השונות, אבל לרוב אין להן ברירה מאשר לעבוד יחד. כמו-כן, נדמה לי שאף אחד לא יטען שמערכת חינוכית שדואגת לטובת התלמיד יכולה להתעלם מהצורך להתכונן לפרנסה העתידית שלו. אבל אולי על אף דאגתו המוצהרת, זה מה שעילם עושה. הוא הרי מחייב את פיתוח היצירתיות והיזמות לא מפני שאלה חשובים להתפתחות התלמיד כאדם, אלא מפני שבעיניו אלה תכונות נחוצות לפרנסתם העתידית של התלמידים. הוא מבקר את התועלתנות אשר בעידוד חמש יחידות מתמטיקה, אבל הוא בסך הכל מחליף אותה עם תועלתנות של יצירתיות ויזמות. קל להזדהות עם הזעקה של רותי:

אבל חשוב לזכור שווילס הדגיש שקשה מאד ליזמויות לשרוד. מדובר בעובדה מאד ידועה. לפני שנתיים כתב העת Forbes דיווח ש-90% של חברות ההזנק נכשלים. ולאור נתון כזה, יתכן שאם עילם דואג לפרנסה של התלמידים של היום יצירתיות ויזמות אינם התכונות שעליהן רצוי לחנך.

ומעניין לציין שלהבדיל מהכתבה של ווילס שהתפרסמה בסיום שנת 2016, ועל אף הציוץ החדש של רותי, הכתבה של עילם התפרסמה שנה שלמה לפני-כן, לקראת סוף 2015. אולי רק כעת יש שינוי בשוק לטובת היזמות, אבל אי-העמדת התלמיד במרכז של מערכות החינוך רחוק מלהיות דבר חדש. גם בסיום השנה החדשה נצטרך, כנראה, לכתוב שזה עדיין המצב.