קצת לפני סיום שנת 2016 חברה בשם Noplag שמשווק כלי לזיהוי עבודות מועתקות פרסמה מאמרון בבלוג שלה:
ההיסטוריה של התקשוב החינוכי מלאה כתבות שחוזות את העתיד הטכנולוגי של בית הספר. חוקר עם מספיק זמן ומרץ יכול למצוא שבשלב כלשהו כמעט כל כלי חדש כונה "הדבר הגדול הבא". רבים מאד מאלה שזכו לכינוי הזה, כצפוי, נשכחו מזמן. לאור זה, אפשר להבין שהמחשבה הראשונה שלי כאשר התחלתי לקרוא את המאמרון היתה שבסך הכל יש כאן עוד מאמרון על "חזון" שעתיד להישכח מהר. בוודאי שלא הרגשתי שיש צורך לכתוב עליו.
אבל לפני מספר ימים
טים סטאמר התייחס לאותו מאמרון בבלוג שלו – בשינוי קטן. אני קראתי את המאמרון בבלוג של החברה, ואילו סמאטר קרא אותו
באתר של Medium. המחשבה של חברת Noplag היתה הגיונית ומובנת – החברה אמנם טוענת באתר שלה שהמוצר שלה זוכה לשימוש נרחב, אבל חיפושים די נרחבים ברשת שכנעו אותי שהוא רחוק מלהיות מוכר. לכן, פרסום מאמרון בנושא התקשוב בחינוך במרחב הפופולארי של Medium עשוי להיות אמצעי טוב, וזול, לזכות בתפוצה רחבה. אני כבר לא זוכר כיצד הגעתי למאמרון באתר של Noplag – אולי דרך ציוץ, אולי דרך ההמלצות היומיות מ-Scoop.it! שמגיעות בדואר. כך או כך, סביר להניח שהיתה לו תפוצה די מצומצמת, ואילו דרך Medium החברה הצליחה להגיע לקוראים רבים.
המאמרון היה בעייתי בעיני סטאמר, וגם בעיני. אבל אם אכתוב על כל דבר הקשור לתקשוב בחינוך שבעייתי בעיני אצטרך לפרסם מאמרונים מספר פעמים כל יום (ואפילו הקוראים המעטים שיש לי יפסיקו לקרוא). לכן, העובדה שהמאמרון בעייתי עדיין איננה מצדיקה התייחסות כאן. אבל משהו בתגובה של סטאמר, והעובדה שדרך הפרסום ב-Medium המאמרון כנראה זכה לקהל קוראים יחסית רחב, גרמו לי להחליט בכל זאת להתייחס.
סטאמר קובל על כך שכותבי המאמרון (הם מזוהים בשם "Noplag Team") טוענים שטכנולוגיות "יגדירו" (will define) את הכיתה העתידית. הוא מדגיש ש:
Students and teachers, supported by parents, librarians, administrators, and others define a class community. Technology should only be there to assist the learning.
אין לי ספק שהוא צודק בטענה הזאת, ולסטאמר שנים של נסיון בשטח, והוא לא הגיע לקביעה הזאת רק לאחרונה אלא דוגל בה כבר שנים. אבל יכול להיות שבמקרה הזה התגובה שלו קצת חריפה מדי. נדמה לי שכאשר כותבי המאמרון השתמשו במילה "define" הם התכוונו למשהו קרוב יותר ל-"יתנו את הטון" בכיתה. יזמי הטכנולוגיות בחינוך של היום כבר מכירים את המינוח הרווח בתחום ולכן מעטים מהם יעיזו בדבריהם להעמיד את הטכנולוגיה לפני הפדגוגיה. בגלל זה, אינני חש שהבעיה עם המאמרון היא שחצנות יתר כלפי תהליך הלמידה, אלא רשימת הטכנולוגיות שלפי הכותבים אמורות לתת את הטון. הרשימה הזאת נראית לי כבחירה כמעט אקראית, כאילו קודם החליטו לפרסם מאמרון בן 1000 מילים ואז חיפשו כמה נושאים שעליהם אפשר לכתוב כמה פיסקות.
ניקח לדוגמה הטכנולוגיה הראשונה ברשימה, Augmented Reality (בדרך כלל מתורגם כ-"מציאות רבודה"). עליה אנשי Noplag כותבים:
Though the concept of augmented reality has existed for a couple of years already not everyone is aware of this phenomenon.
חשוב להבין ש-"כבר מספר שנים" רחוק מאד מלהיות מדוייק. בשנת 2012, למשל,
ה-Horizon Report ל-K12 ציין את המציאות הרבודה כבשל להטמעה בכיתה תוך 4-5 שנים. אבל הדוח הוסיף שה-AR קיים כבר כמה עשורים, ולא "כמה שנים" כפי שאנשי Noplag טוענים. המאמרון מביא כדוגמה של ה-AR את מפת השמיים של גוגל – ללא ספק יישום מאד נחמד. אבל הטענה שהיא יכולה לתרום ללימוד האסטרונומיה היא הערה כל כך סתמית שלרגע שוכחים שגם טלסקופ (ללא ספק טכנולוגיה) גם תורם ללימוד האסטרונומיה. אני משתמש ביישום הזה ומאד אוהב להעזר בה כדי לזהות כוכבים כאשר אני צופה לשמי הלילה. אבל מי שיטען שיישום כזה יכול לתת את הטון בכיתה העתידית (לא כל שכן "להגדיר" אותה) איננו מכיר את היישום, או את הכיתה, או את שתיהן.
וההמשך אולי אפילו פחות משכנע. אנחנו לומדים, למשל, שהודות ל-3D Printing מורים יכולים ליצור מודלים תוך דקות. שוב, אין ספק שיש יתרונות לימודיים למדפסות תלת ממד, אבל קביעה כזאת רומזת שכותבי המאמרון מעולם לא השתמשו במדפסת כזאת. מי שכן השתמש יודע שיש לו עקומת לימוד בכלל לא פשוטה, וגם שהכנת התבניות להדפסה (סטאמר מדגיש שזאת העבודה היצירתית האמיתית) בדרך כלל לא מתבצעת בכיתה אלא לפני השיעור. "טכנולוגיה" נוספת שכותבי המאמרון מציינים היא Cloud Computing, וגם במקרה הזה בכלל לא ברור כיצד הוא "יגדיר" (במשמעות זאת או אחרת) את הכיתה. אף אחד לא יתווכח עם כך שנגישות תמידית למידע יכולה להיות יתרון בכיתה, אבל ההסבר של אנשי Noplag לכדאיות של Cloud Computing נראה כנטול תפיסה חינוכית באופן מוחלט:
Now pupils will not be able to forget to write down the home assignment or make a dog guilty of the inability to prepare for the lesson. Secondly, students do not have to carry heavy textbooks as they will have a constant access to them.
מי שרוצה לשכנע בנוגע לערך הלימודי/חינוכי של טכנולוגיה כלשהי איננו עושה זאת באמצעות סיסמאות נדושות וישנות כאלה.
לשם ההגינות, מעיון במאמרונים אחרים של חברת Noplag אני מתרשם שהאנגלית איננה שפת האם של בעליה. המאמרונים שלהם משופעים בשגיאות ניסוח. אבל לא על זה אני מתלונן, אלא על דלילות המחשבה. סטאמר שוב צודק כאשר הוא מסכם עבור הטכנולוגיות המתוארות במאמרון:
None of them, however, will define the learning process. And, if properly implemented, no one will even notice (or care) the technology is in the classroom.
הקביעה הזאת מזכירה
אמירה של כריס להמן מלפני שמונה שנים. להמן, באותה תקופה מנהל בית ספר עתיר טכנולוגיה בעיר פילדלפיה, אמר שבבתי הספר:
technology needs to be like oxygen - ubiquitous, necessary, invisible
ונדמה לי שבדיוק כאן נמצאת הבעיה שלי עם המאמרון של Noplag, ומה שכל כך מפריע לי בו. על מנת לפרסם את עצמם, וכך גם לקדם את המוצר שלהם, אנשי החברה ביקשו להציג את עצמם כיודעי דבר בטכנולוגיות חדישות והשפעתן על בתי הספר. אבל הטכנולוגיות שהם בחרו להציג, וההסברים שלהם עליהן, מעוררים חשש שהם בכלל אינם מכירים את התחום, או את התמורות שהתרחשו בו בשנים האחרונות. ומעבר לכך, כפי שסטאמר מדגיש, הטענה שטכנולוגיות בכלל מסוגלות "להגדיר" את הכיתה משקפת תפיסה שלמזלנו עברה מזמן. לפעמים היומרה של יזמים בתקשוב החינוכי מרגיזה, ולפעמים היא פשוט נלעגת.
