« לדף הראשי | נכון, אין סיכוי. אבל אולי ... » | משהו כאן התפספס » | פעם אחרונה (השנה), אבל בוודאי לא "די" » | גם ערוץ 2 מקבל "בלתי-מספיק" » | בעיצוב, במרחב, או בלמידה – היכן נמצא ה-"חדשני"? » | לא תמיד לטובתנו » | ובו, משום מה, ויכוח הסרק זוכה להרהר נוסף » | אולי כבר מזמן מדובר בוויכוח סרק » | קוצרים את מה שזרעו » | לזכרו של משה כספי » 

יום רביעי, 25 בינואר 2017 

לפחות אפשר לצחוק

מידי פעם אני מרשה לבלוג הזה לחרוג קצת מהעיסוק הבלעדי בתקשוב בחינוך, אם כי במקרים האלה אני בכל זאת מנסה לקשר את מה שאני כותב לנושא המרכזי הזה. וכך גם הפעם. בעצם, החיבור איננו מאולץ מדי, וזה מפני שהנושא שעליו אני כותב הוא מבחנים סטנדרטיים במערכת החינוך – הרי מבחנים הם היום עסק מאד רציני (ורווחי) שבמידה רבה נשען על תקשוב. אי לכך, על אף העובדה שהפעם הפן התקשובי איננו מהותי למה שאני כותב, אפשר להגיד שבכל זאת יש לו מקום בבלוג הזה. זאת ועוד: המבחן שעליו אני כותב כאן מדגים עד כמה מבחן יכול לעמוד בניגוד גמור ללמידה. אבל מספיק עם ההקדמות ... לסיפור!

שרה הולברוק (Sara Holbrook) היא משוררת לא במיוחד מוכרת בארה"ב. בכתבה שהיא פרסמה לפני כמעט שלושה שבועות ב-Huffington Post היא משערת שדווקא מפני שהיא איננה מפורסמת מערך המבחנים של Pearson במדינת טקסס בחר לכלול שני שירים שהיא כתבה במבחן בהבנת הנקרא לכיתות ז' ו-ח' (שיר אחד בשנת 2013, ושיר אחר בשנת 2014) – הרי זול יותר לקבל את הזכויות להשתמש בשירים שלה מאשר לקבל אותן עבור השירים של משוררים יותר מפורסמים.

כבר בפתיחת הכתבה שלה הולברוק מודה שהיא לא הצליחה לענות נכון על השאלות שבמבחן אודות השירים שלה, ושזה כמובן גרם לה לחשוש שהיא פשוט איננה מספיק חכמה:
When I realized I couldn’t answer the questions posed about two of my own poems on the Texas state assessment tests (STAAR Test), I had a flash of panic – oh, no! Not smart enough. Such a dunce. My eyes glazed over.
אבל מעבר לתחושה הזאת, שהיא כמובן איננה אלא העמדת פנים, היא גם מרחמת על התלמידים שאמורים לענות על השאלות שבמבחן, ועל המורים שבמקום לעזור לתלמידיהם ליהנות משירה נאלצים להכין אותם למבחן. הולברוק מתנצלת מול התלמידים והמורים שהשיר שעליהם לקרוא ולנתח במבחן הוא שיר מאד דכאוני. ולעצמה היא מתרצת שהסיבה לכתיבת השיר בזמן שהיא כתבה אותו היה הצורך להישרד. ואם בהישרדות מדובר:
Teachers are also trying to survive as they are tasked with teaching kids how to take these tests, which they do by digging through past tests, posted online. Forget joy of language and the fun of discovery in poetry, this is line-by-line dissection, painful and delivered without anesthetic.
הולברוק מדווחת שחודש מוקדם יותר, בשעת ערב מאוחרת, מורה מטקסס פנה אליה וביקש עזרה בפינוח פירוש השיר, או לפחות הפירוש המצופה של מחברי המבחן. בעקבות הפנייה הזאת היא נחשפה לאחת השאלות במבחן ששאלה על הסיבה לחלוקת השיר לשני בתים. כיאה למבחן "אמריקאי, היו ארבע תשובות אפשריות, והמורה אפילו ציין שבחומרי ההכנה צויינה התשובה הנכונה. אבל משום מה בדפי ההכנה למבחן השיר הופיע ללא חלוקה לבתים, כך שאפילו כאשר התשובה הנכונה היתה לפניו המורה לא ידע כיצד להנחות את התלמידים שלו. הולברווק קראה את השאלה, ואת התשובות האפשריות. היא כותבת שהסיבה הבסיסית לחלוקה הנכונה לבתים (שהיא שלחה למורה) קשורה לעובדה שהיא קוראת את השיר בקול רם, וכך היא מחלקת בקריאה שלה – תשובה שלא היתה בין התשובות המוצעות במבחן. בשלב הזה אפשר פשוט לחייך או לצחוק. הרי ידוע לכולם שלעתים די קרובות שאלות במבחנים חסרות הגיון. אבל עבור הולברווק זה כבר לא סתם עניין של צחוק:
These test questions were just made up, and tragically, incomprehensibly, kids’ futures and the evaluations of their teachers will be based on their ability to guess the so-called correct answer to made up questions.
במילים אחרות, קל מאד לצחוק על המבחנים הסטנדרטים האלה בטקסס – מבחנים שמכילים שאלות על שירים שמבלבלות ומביכות את המשוררת של אותם השירים. אין זה אומר ששירים אינם פתוחים לפרשנות שונה מאשר זאת שבכוונת המשורר. משורר איננו בהכרח הפוסק האחרון על המשמעות של שיריו. אבל כאשר קוראים את השאלות שהולברוק מביאה מהמבחנים בטקסס מבינים שהבעיה איננה פרשנות, אלא הדרך שבה משתמשים בשיר. במבחן שואלים, למשל, "איזו שורה בשיר מבטאת את תחושת המשוררת ש..." או "מה הסיבה המשכנעת ביותר לכך שהמשוררת משתמשת באותיות גדולות בשורה ...". השאלות האלו אינן מעודדות את התלמידים ליהנות מהשיר, אלא "לנתח" אותו, ומטרת הניתוח הזה איננה הבנה טובה יותר של השיר, אלא פשוט ההוכחה שהתלמידים יודעים להשיב על שאלות במבחן.

הולברוק מקשרת למאמרים שמצביעים על כך שמבחנים סטנדרטיים אינם באמת בודקים את הידע של תלמידים. היא גם מקשרת למאמר על חוקר שטוען שהדרך הבטוחה ביותר לחזות את התוצאות במבחנים כאלה של בית ספר היא לבדוק את הרמה הסוציו-אקונומית של השכונה שבה בית הספר נמצא. אבל הדברים האלה די ידועים. התרומה המשמעותית של הולברוק לסוגיה הזאת היא הזעקה של משוררת מסוגלת לזעוק:
Idiotic, hair-splitting questions pertaining to nothing, insufficient training, profit-driven motives on the part of the testing companies, and test results that simply reveal the income and education level of the parents – For this we need to pay hundreds of millions of dollars and waste 10-45 days of classroom time each year to administer them? More if you consider the amount of days spent in test prep?
שוב, אין חדש בטענות של הולברוק. מורים, הורים, וחוקרים רבים כבר הביאו עדויות ומחקרים שמראים לא רק שמבחנים סטנדרטיים אינם באמת מדד של למידה אלא גם שהם מזיקים לה. אבל כמשוררת הולברוק איננה צריכה להביא עובדות, אלא להאיר על המציאות מזוית אחרת. הכתיבה שלה לא תצליח למגר את הנגע של המבחנים הסטנדרטיים, אבל אולי היא כן מצליחה להמתיק את הגלולה ומאפשרת לנו לצחוק ... כל הדרך לכשלון החינוך - כשלון שהוא מובטח אם הוא ימשיך להסתמך על המבחנים האלה.

תוויות:

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates