אין זה סוד שאני, כמו אנשי חינוך רבים אחרים, מודאג מהדגש ההולך וגדל שמערכות חינוך שמות על מבחנים. בפני עצמו, מבחן איננו דבר פסול. הוא יכול לשקף את המידה שבה תלמיד קלט את המידע שמורה ניסה להקנות, וכמו-כן הוא יכול להעיד על האפקטיביות של ההוראה של המורה. במידה, כמובן. קיימות דרכי הערכה אחרות, ולא פעם אפקטיביות יותר, אבל היום נדמה שבמסגרות לימודיות רבות המבחן נעשה לאמצעי ההערכה הבלעדית. יש, אמנם, סוגים שונים של מבחנים, אבל הרווח ביותר הוא המבחן שנעשה לבד ובשקט, וללא שום עזרים או מקורות מידע חיצוניים. מצפים מהתלמיד לזכור כל מה שעליו לדעת. באופן מאד בעייתי, מספר השעות בשיעור המוקדשות למבחנים כאלה, ולהכנה לקראתם, מתחרה עם שעות ה-"לימוד" הרגילים, ורבים מהמבחנים האלה הם "high stakes" – יש להם השפעה משמעותית מאד על המשך חייהם של התלמידים ועל הפרנסה של המורים.
רבים מצביעים על הנתק שקיים בין מערכות חינוך שלכאורה אמורות להכין תלמידים לעולם התעסוקה (מטרה שמבחינתי האישית איננה בין המרכזיות של החינוך) לבין מה שבאמת קורה היום בשוק העבודה. מציינים שבמקומות העבודה של היום מעודדים את העובדים לשתף פעולה, לעזור זה לזה, ולדעת לאן לפנות כדי למצוא תשובות לבעיות שבהן נתקלים. וזה, כמובן, בניגוד למתרחש בבית הספר. שם, כפי שבמיוחד בא לביטוי במבחנים, מצפים מהתלמיד לזכור כל מה שחשוב בלי להעזר בעמיתים ובלי האפשרות לפנות למקורות זמינים. לאור זה, שואלים למה, אם מערכת החינוך אמורה להכין את התלמיד "לעולם האמיתי", היא נאחזת בתרבות מבחנים מלאכותית שאיננה משקפת כיצד העולם של היום פועל.
לאחרונה קריקטורה שממחישה את אי ההתאמה הזאת הופיעה במספר די רב של אתרים:
הקריקטורה איננה חדשה –ג'ון דה-רוסיאה (John de Rosier) שבמשך כ-13 שנים היה הקריקטוריסט של עיתון ה-Times Union בעיר אלבני שבניו יורק פרסם אותה ב
אפריל של 2012. (כחצי שנה מאוחר יותר דה-רוסיאה פוטר מהעיתון, כנראה בגלל קיצוצים שהם נחלתם של עיתונים רבים.) כבר אז היא הופיעה במספר לא קטן של אתרים, ועכשיו היא זוכה שוב לעדנה. אינני יודע אם משהו מיוחד הוביל לתפוצה המחודשת הזאת. למיטב ידיעתי לא התרחש אירוע מיוחד שעורר את חידוש ההפצה.
לפני כשבוע פגשתי את הקריקטורה שוב, הפעם בכתבה ב-Huffington Post שהביאה:
בכתבה הזאת בנג'מין הארדי מבקש להסביר למה תלמידים שמצטיינים בבית הספר אינם בהכרח העובדים המוצלחים במקומות העבודה החשובים של היום. (בשנתיים האחרונות הארדי פרסם כתבות רבות ב-Huffington Post, אם כי נדמה לי שזאת הראשונה שקראתי.) הוא טוען שהתלמידים שמקבלים ציונים גבוהים הם אלה שלמדו כיצד להחזיר למורים את התשובות הרצויות, לעשות את מה שמצפים מהם. הארדי טוען שההתנהגות הזאת איננה ההתנהגות שהיא נחוצה בשוק העבודה של היום. הוא מסביר:
A “socialized” mindset, which reflects the lowest stages of conscious development, was exactly what was needed to succeed in an industrial model of work. However, as Kegan and Lahey explain, the world doesn’t need obedient and compliant factory workers anymore. Rather, the world, and every organization, needs people to raise their conscious awareness.
Rather than being “socialized,” the world needs “self-authoring” individuals who are independent thinkers who take responsibility over their own work and lives. People at this stage of development trust themselves enough to make mistakes, they take initiative, and they are self-directed learners.
לפי הארדי, התלמידים שהם לכאורה הבינוניים הם אלה שבוחרים לא ליישר קו עם הציפיות של בית הספר, ובכך הם מפגינים יצירתיות ועצמאות – התכונות שהן באמת החשובות בשוק העבודה של היום. יכול להיות שהארדי צודק, אם כי נדמה לי שהוא מציג אידיאליזציה של הבינוניות שאיננה שונה במהות מהאידיאליזציה ההפוכה שתלמידים מצטיינים הם אלה שמיועדים להצלחה. אבל ללא קשר לאמיתות של הטענות של הארדי, ברור שהיכולת להשיב למבחנים באופן מוצלח איננה מדד של הצלחה עתידית. הטענה שהצלחה במבחנים הינה "real-world skill" בהחלט די מגוחכת.
ואולי לא? צריך להיות ברור לכולם שעל אף העובדה שמהללים אותם וטוענים שהן המבוקשות בשוק העבודה, תכונות כמו יצירתיות או חשיבה מחוץ לקופסה אינן תואמות חלק גדול מאד ממקומות העבודה שנפתחים לבוגרי בתי הספר. זאת ועוד:
כתבה חדשה ב-The Outline רומזת שאפילו בתחום ההיי-טק לא תמיד מחפשים את התכונות האלו.
לפני כחודש מתכנת מוכר ומוערך העלה ציוץ ב-Twitter בו הוא ציין שכאשר הוא זקוק לקוד מסויים, במקום לשלוף אותו מהראש הוא עורך חיפושים עבורו ברשת. הציוץ הזה היה, כנראה, בתגובה לנוהג בראיונות עבודה לחברות היי-טק – לבקש ממועמדים לפתור בעיה בלוח שבחדר הראיון. לפי הכתבה:
This interview style, widely used by major tech companies including Google and Amazon, typically pits candidates against a whiteboard without access to reference material — a scenario working programmers say is demoralizing and an unrealistic test of actual ability.
בעקבות הציוץ הראשון הזה מתכנתים מוצלחים נוספים העידו שגם הם אינם שולפים קוד מהזכרון, אלא מחפשים ברשת.
אינני בקיא בנעשה בחברות היי-טק, אבל קשה לא לזהות כאן דמיון למתרחש בבתי הספר. שוב מהכתבה:
People spend weeks preparing for this process, afraid that the interviewer will quiz them on the one obscure algorithm they haven’t studied
Meanwhile, a cottage industry has emerged that reminds us uncomfortably of SAT prep. An individual can spend thousands of dollars learning the cultural norms necessary to get themselves into a desk at a technology firm. Research tells us the SAT doesn’t effectively predict college or career outcomes, and we believe current interview practices do not currently predict future success within a company.
דה-רוסיאה חשב שהוא עשה צחוק כאשר הוא כינה את היכולת להבחן באופן מוצלח כישור של העולם האמיתי. אבל צוחק מי שצוחק אחרון. מתברר שבאותו "עולם אמיתי" היכולת להבחן היא כישור די נחוץ. יכול להיות שזה בכלל איננו צריך להפתיע. מערכת החינוך ושוק העבודה הם פנים שונות של אותה חברה. על אף ההכרזות הרבות שמערכת החינוך מיושנת ואיננה מכינה את תלמידיה כראוי לשוק העבודה של היום, אותם מקומות העבודה, אפילו אלה שנחשבים המתקדמים ביותר, אינם משתחררים מהדפוסים שהוטמעו בנו עם הצלצול של בית הספר.
