למידה, אינטרנט ... ומה שביניהם

הסיסמה הזאת עוררה בי מספר מחשבות, והיה לי ברור שאני צריך לכתוב כאן על המציאות המוזרה שבה הבנקאות שלנו היא חשובה כל כך שהיא מצריכה אדם שיטפל בנו, אבל בחינוך אפשר לאמץ אלגוריתמים ורובוטים, ולצמצם את המגע הישיר של מורים בני-אדם בתלמידיהם. אחרי שהתחלתי כבר לכתוב על התופעה גיליתי שעוד לפני כששה חודשים חברת הפרסום שעובדת עם מזרחי טפחות העלתה לרשת סרטון הגן הדיגיטלי הראשון. אם נכון לעכשיו הסרטון ב-YouTube זכה כמעט ב-700,000 צפיות, ברור שאני פספסתי משהו.

הסרטון מבקש לשכנע אותנו שיש תחומים בחיים שאי אפשר להפקיר אותם למכונות – גן ילדים למשל. ללא ספק יש כאן מבצע פרסום מתוחכם, במיוחד מפני שכאשר הסרטון פורסם עדיין לא היה ברור לקראת מה הוא מוביל. ובכל זאת, ואולי במיוחד מפני שעכשיו אנחנו כן יודעים לאן הוא הוביל, הוא מעלה מספר שאלות ותהיות.

הפרסומת מספרת לנו על "הגן הדיגיטלי הראשון בישראל", אם כי מה שאנחנו רואים בסרטון איננו גן דיגיטאלי, אלא גננת (כנראה אמיתית) שמתקשרת עם הילדים מרחוק באמצעות iPad על גלגלים. הגננת (או דמותה) אמנם מספרת לנו שהיא מאמינה "ביכולת האינטואיטיבית של הילד להתנהל בעצמו במרחב הדיגיטלי", אבל מה שאנחנו פוגשים איננו "מרחב דיגיטלי" אלא מרחב פיסי שבו הנוכחות של הגננת, והקשר איתה, הם דרך ה-iPad. לאור זה הדוגמאות המצחיקות (פחות או יותר) שאנחנו רואים אינן המחשה של דיגיטאליות בגן, אלא פשוט סביבה שאין בה מגע אדם. הגננת מספרת שהתפיסה הפדגוגית היא "לאפשר לכל ילד וילדה לנהל את עצמם בעצמם". יד על הלב, על אף העובדה שאנחנו אמורים לצחוק מהרעיון שילדים בגן יכולים להיות עצמאיים, יש כאן יסוד פדגוגי חשוב, יסוד שראוי, בהתאם לגיל וליכולת, ליישום.

אבל להבדיל מהפרסומת, בסביבות חינוכיות דיגיטאליות אנחנו פוגשים מציאות כמעט הפוכה. בחינוך הדיגיטאלי של היום עוד ועוד מידע על התלמיד ומעשיו נאסף, כאשר אלגוריתמים מורכבים מנתחים את המידע הזה כדי לכוון ולנתב את התלמיד. התוצאה היא שהסיכוי שהתלמידים יצליחו "לנהל את עצמם בעצמם" הולך ומצטמצם. זאת ועוד: בקשות כמו זאת של הילדה בסרטון שקוראת לגננת לנגב לה נרשמות ונשמרות, ונכנסות למאגר שיוצר תמונה כוללת על כל ילד וילד, כאשר המידע שנאסף ישפיע על כיצד יתייחסו לילד בהמשך. עם או בלי בנקאי אנושי, אגב, אותו הדבר קורה אצל הלקוח בבנק. מזרחי טפחות בוודאי לא יוותר על המידע שיש לו אודות לקוחותיו, מידע שיאפשר לו, עם קריצה לאנושיות כמובן, להחליט אם כדאי, למשל, לאשר הלוואה ללקוח.

כצפוי, בסוף הסרטון מכריזים ש-"בדברים החשובים באמת, אין תחליף לאנושיות". וברור לנו שכאשר מזרחי טפחות מציע לנו בנקאי אישי, אנושי, זה מפני שהכסף שלנו הוא אחד הדברים "החשובים באמת". השאלה היא האם, על אף הפרסומת המצחיקה, נוכל להגיד את אותו הדבר לגבי החינוך?

התנופה למצוא מכשירים שימלאו את תפקידי המורה איננה חדשה. רק לפני שלושה שבועות הבאתי כאן ציטוט מב' פ' סקינר שעוד בשנות ה-50 טען שמכונות יוכלו להחליף את המורה (אם כי הדגשתי שסקינר טען שהמכונות ימלאו תפקידים ניהוליים ומשעממים כך שהמורה ישתחרר לעבודה חינוכית משמעותית). ציינתי גם שהיום, בהשפעת שיקולים של חסכון ורווח, ובעקבות היכולות ההולכות ומתרחבות של המחשבים, יזמים בתחום החינוך מבקשים למצוא עוד ועוד תפקידים הוראתיים שהמחשב יוכל למלא. ומפני שאותם יזמים מתקשים להבין למה החינוך איננו מנוהל יותר כעסק, ומפני שבטווח הארוך זול יותר להפעיל רובוט מאשר מורה אנושי, סביר להניח שהרובוטיזציה של החינוך תמשיך לתפוס תנופה.

יש טעם לשאול שאלה נוספת: עד כמה הבנקאי האנושי באמת חשוב לנו? יתכן שמבצע הפרסום של מזרחי טפחות עולה על גל של געגועים לאנלוגי ולמוחשי. בשנה הקודמת דייוויד סאקס פרסם ספר "The Revenge of the Analog". סאקס טוען שבתחומים רבים אנשים נוטשים את הדיגיטלי כדי להחזיק ספר או תקליט ביד, לרשום מחשבות בתוך מחברת, וליצור קשר "אישי". הספר מעניין, אם כי לא השתכנעתי שבאמת יש כאן מגמה (כמו שלא השתכנעתי שנטשנו את האנלוגי באופן כל כך גורף). מה שכן ברור הוא שבמזרחי טפחות מבינים שכאשר אנחנו שומעים קול אנושי אנחנו חשים שלמישהו אכפת מאיתנו. לאור זה חשוב להדגיש שבפרסומות ההמשך של מזרחי טפחות הבעיה איננה שמחשב מטפל בנו, אלא שצריכים להמתין זמן רב מדי עד שבן אדם חוזר אלינו (אם בכלל) לטפל בנו. זאת איננה בעיה של דיגיטאליות, אלא של היעילות של הבנק. ולמען האמת, לא ברור למה אדם מסויים, שאת שמו אנחנו יודעים ואת קולו אנחנו מזהים, פותר את הבעיה.

כתבה ב-Popular Science מלפני כשבועיים מדווחת על חברה שעוסקת באיתור ופיתוח הצלילים המתאימים ביותר לאפשר לנו להמתין על קו הטלפון כאשר אנחנו פונים לשירות. בין היתר מדווחים שיתכן שזאת בעיה שהולכת להעלם מפני שהמחשבים של היום מסוגלים לאתר את התשובות לשאלות שלנו במהירות בזק, ולכן זמן ההמתנה מצטמצמת מאד. אבל זה יוצר בעיה חדשה. לפי הכתבה, אפילו אם אפשר להעביר אלינו תשובה כמעט באופן מיידי, אנחנו אוהבים להרגיש שמטפלים בנו. הכתבה מצטטת אחד המנהלים של חברה שעוסקת, בין היתר, בצלילים שמושמעים בזמן ההמתנה. החברה פיתחה צלילים של הקלדה על מקלדת מפני שצליל ההקלדה רומז לנו שמישהו שוקד על איתור התשובה הנכונה לשאלה שלנו:

לצליל המוכר הזה אין קשר למה שהמחשב עושה בזמן שהוא מאתר תשובה לשאלה, אבל הוא גורם לנו להרגיש שמטפלים בנו. סביר להניח שבצורה דומה המטפל האנושי שבנק מעניק לנו איננו אלא כיסוי לפעילות דיגיטאלית שעליה לא היינו רוצים לוותר.

נוצרת מציאות מוזרה. מצד אחד בנק מבטיח לנו התייחסות אנושית – אפילו אם ברור לנו שעל מנת שאותו בן אנוש יפנה אלינו לא רק בנימוס אלא גם ביעילות יש צורך בפעולות מחשב מורכבות שמופעלות ברקע. בעיני הלקוח זה נתפס כקידמה. ואילו מצד שני במרחב החינוכי אנחנו עדים לעוד ועוד תוכנות מחשב שמנטרלות את התרומה של המורה האנושי – ומשום מה גם זה נחשב קידמה. קשה לי להאמין שאני היחיד שרואה בכך סדר עדיפויות עקום.