« לדף הראשי | זה מה שגיליתם? » | אז הוא בכלל לא היכר. אז מה? » | שתפו פעולה – אם תרצו או לא! » | מה? אתה באמת מגן על ה-LMS? » | מטפורה קולעת, ובכל זאת בעייתית » | בחינוך כמו בתחבורה? » | מדכא, אבל לא מפתיע » | למה בכלל שיכתבו בבית הספר? » | ואולי בכל זאת בית הספר עושה משהו נכון? » | חשיבה MOOCית איננה בהכרח חשיבה מחוץ לקופסה » 

יום שני, 22 במאי 2017 

אוי! מתברר שמישהו מבין בנושא!

לפני קצת יותר מחודש כתבה מעניינת הופיעה באתר של EdSurge. סימנתי לעצמי אז שרציתי לכתוב עליה, אבל אני חייב להודות שלא הופתעתי שהמשימה הזאת איכשהו מצאה את דרכה לתחתית הערימה. באופן קבוע יש יותר מדי נושאים שמבקשים התייחסות, ופשוט אי-אפשר להגיע לכולם. אבל לפני שבוע ויל ריצ'רדסון הזכיר את אותה הכתבה, וכך נזכרתי בה, ובסיפור מעניין הקשור אליה – סיפור שבהחלט ראוי לספר. אז בעקבות המאמרון של ריצ'רדסון חזרתי לכתבה המקורית שבכותרתה שאלה:
השאלה בהחלט מעניינת, או לפחות מסקרנת. תחילה חשבתי, למשל, שהקוראים מתבקשים לבחון אם המוצר שלהם דואג לשמור משהו, כמו מקרר, או אולי לחדש משהו כמו שמכונת כביסה עושה לבגדים מלוכלכים. אבל מתברר שטעיתי, והכוונה היתה לשתי דרכים של חדירת הטכנולוגיה לתוך החיים שלנו – המקרר שבסך הכל דורש חיבור לחשמל והוא כבר פועל, או מכונת הכביסה שדורשת גם עבודות תשתית של צנרת וניקוז לפני שבכלל אפשר להפעיל אותה. כותבת הכתבה, ג'וליה פרילנד פישר, היא מנהלת תחום החינוך ב-Clayton Christensen Institute (כריסטנסן, למי ששכח, הוא אבי החדשנות המשבשת). פישר מראה גרף שלפיו זמן קצר אחרי מלחמת העולם השנייה מקררים נמצאו כמעט בכל בתי האב של ארה"ב, ואילו החדירה של מכונות כביסה לתוך הבתים היתה איטית בהרבה ואף פעם לא הגיעה אפילו ל-80% של הבתים. פישר, כמובן, איננה מתכוונת לעסוק במקררים או במכונות כביסה. היא מבקשת להראות הקבלה בין אלה לבין טכנולוגיות בחינוך. היא מסבירה שיש כלים טכנולוגיים שיכולים להשתלב במרחב הבית ספרי בלי צורך לבנות תשתיות חדשות, ואילו אחרים שדורשים שינוי בתשתית – ועבור אלה, כמובן, הסיכוי להקלט בבתי הספר קטן יותר. היא ממליצה ליזמים טכנולוגיים במרחב החינוכי להציע מקררים במקום מכונות כביסה, והכל עניין של כדאיות:
if we ignore the costs of conformability and hope that schools will just figure out how to use wholly new models within their existing paradigm, the promise of new innovations may fall short.
ריצ'רדסון דוחה את המטפורה מן היסוד. הרי, יכול להיות שקל להכניס כלים לתוך בתי הספר, אבל אין זה אומר שהכלים האלה באמת ישפיעו על הלמידה. הוא כותב:
it’s not shocking that the other refrigerator-y edtech tools that we are most enamored with, the Chromebooks and the iPads and the Reminds and the Class Dojos that have the fastest adoption curves, haven’t really changed much in terms of classroom conditions for productive learning. They’re all easy to “install” into the teaching cultures that schools are built around.
במילים אחרות, אולי מה שבאמת נחוץ איננו חדירה מהירה וקלה לתוך בתי הספר, אלא בניית תשתיות חינוכיות שמסוגלות לחולל שינוי בדרכי ההוראה והלמידה המסורתיים. אף אחד, כמובן, לא יופתע אם אציין שאני מסכים עם ריצ'רדסון. בימינו הכנסת כלים טכנולוגיים חדשים לתוך בתי הספר מוּנע יותר על ידי הרצון לקבל נתח של שוק הולך ותופח מאשר הרצון התמים להשפיע על המתרחש שם. ברור שההמלצה של פישר, לזהות את המקררים החינוכיים ולהתמקד בהם, איננו מכוון אל אנשי חינוך אלא לאנשי עסקים.

אבל ציינתי שהתגובה של ריצ'רדסון הזכיר לי את המאמרון ב-EdSurge, והכוונה המקורית שלי לא היתה להתייחס לדבריו, או להיבט "חינוכי" של המאמרון, אלא דווקא לבעייתיות היסודית של המטפורה של המקררים ומכונות הכביסה.

ג'ונתן ריס הוא פרופסור להיסטוריה באוניברסיטה במדינת קולורדו. הוא כותב הרבה על נושאים הקשורים לטכנולוגיות בחינוך (ספרו Education is Not an App מאד מומלץ), אבל הוא גם פרסם שני ספרים על ההיסטוריה של מקררים. בבלוג שלו הוא כותב שעמית שלח לו את הכתבה של פישר וציין שאולי הוא ירצה להתייחס. רייס מעיד על עצמו:
Indeed, I can say with some certainty that I am the only person in the world who has written two books on refrigerators who is also interested in education technology.
ומתברר שהוא כן רוצה להתייחס. עם חלק מהנתונים שפישר מביאה הוא מסכים, אם כי הוא מציין שלהבדיל ממה שפישר כותבת, המקרר לא הופיע בשנות ה-30 של המאה הקודמת, אלא כ-20 שנים מוקדם יותר. הוא מוסיף שבספריו הוא משתמש באותו נתון שפישר מביאה, שבשנות ה-50 מאוחרות כבר ביותר מ-90% מבתי האב בארה"ב היו מקררים, אבל הוא מביא את הנתון הזה כדי להשוות בין ארה"ב לבין צרפת ואנגליה, מדינות שבהן באותן שנים עדיין רק ב-12% וב-10% מבתי האב היו מקררים. ריס שואל למה, אם המקרר היה נפלא כל כך, חדירתו לתוך הבתים של המדינות האלו היתה דלה כל כך. והוא מסביר:
Can you live without a refrigerator? Most Americans can’t. [Indeed, the refrigerator adoption rate in the modern US is actually 99.5%.] However, French or English people in 1957 still had easy access to fresh meat and produce at large markets. Many still choose to live that way today because fresh perishable food tastes better. Americans, on the other hand, tend to preference convenience over taste. That’s why the refrigerator industry was one of only three in the whole United States to grow during the Great Depression. Anyone who had any money to spend at that time greatly valued the added convenience of electric refrigerators over ice. By 1960, the old ice industry basically disappeared because it ran out of customers.
ומכונות הכביסה? לפי ריס קל להסביר למה כמעט בכל בית בארה"ב יש מקרר, ואילו בהרבה פחות בתים יש מכונת כביסה, וההסבר איננו קשור לתשתיות. היום, מלבד במקרר, אין דרך אחרת לשמור על אוכל בקירור, אבל לא קשה לכבס את הכביסה במקומות ציבוריים, ובבתי דירות רבים יש מרתף כביסה לכל הבניין. מכונה פרטית אמנם מוסיפה נוחות, אבל אין חובה להחזיק אחת בבית. היא איננה הכרח כמו מקרר.

ריס, כזכור, דוגל בהכנסת טכנולוגיות דיגיטאליות לתוך בתי הספר ולהשכלה הגבוהה, אבל הוא איננו טוען שאי אפשר לקיים חינוך מוצלח בלעדיהן. בכך הוא מציג גישה שהיא מנוגדת לגישה של החדשנות המשבשת שגורסת שהחדש בהגדרתו מוצלח יותר ולכן בהכרח ידחק הצידה את הישן. פישר רואה את העבר בעיניים של האידיאולוגיה שלה, וממליצה לזהות היכן התשתית מוכנה למקרר כדי שהיזמים לא יסתבכו עם מכונות כביסה שלא יזכו לחדירה מלאה בבתי הספר. סביר להניח שהעובדה שהמציאות ההיסטורית איננה תואמת את הטיעונים שלה איננה מפריעה לפישר. לאחרונה התפרסמו ביקורות קטלניות על גישת החדשנות המשבשת (מאמר של ג'יל לפור מאד מומלץ). הביקורות האלו מטילות ספק במהימנות הדוגמאות העכשוויות שמביאים לחזק את התיאוריה. אבל הבעיה בגישה איננה רק בכאן ועכשיו, אלא גם בדרך שבה היא מפרשת את ההיסטוריה. אפשר לברך על כך שהכתבה של פישר הגיעה לידיו של אדם שבקיא בהיסטוריה של טכנולוגיות ביתיות. הרי ריס מצליח להציג לנו היסטוריה מהימנה יותר מזאת של פישר. על הכתבה שלה הוא כותב:
The whole assumption behind that article is that one technology will always inevitably drive another technology to extinction.
מדובר בגישה מאד מקובלת היום – גישה שמאפשרת ליזמים טכנולוגיים לטעון שהם מפיחים חיים חדשים לתוך החינוך הרדום. אבל מתברר לא רק שהיא איננה מהווה בשורה גדולה לעתיד החינוך. גם מבחינה היסטורית היא מוטעית.

תוויות: ,

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates