גרי סטייגר איננו שומר מרחק ממחלוקות חינוכיות. הוא איתן בדעתו ושמח להשמיע אותה – אולי במיוחד כאשר מדובר בדעה שאיננה מתיישרת עם הדעה הרווחת. כיאה לתלמיד של סימור פפרט, עבור סטייגר המחשב הוא בעיקר כלי לחשיבה וליצירה. הוא איננו שולל את ה-WWW כמקור למידע זמין ללומדים, אבל בעיניו השימוש הרצוי והכדאי ביותר של כלים דיגיטאליים הוא בתהליך של יצירה. לאור כל זה, אין זה צריך להפתיע שלפני שבועיים בבלוג שלו
סטייגר עקץ בחריפות את ההתלהבות המתמשכת בשימוש במסמכים של גוגל לשם ה-"שיתופיות". אבל אפילו אם העקיצה נעשתה בעיקר כדי להרגיז, נדמה לי שצריכים להודות שיש דברים בגו.
סטייגר מתאר את האהבה, אולי הסגידה, של אנשי חינוך כלפי גוגל, וברור לו שהוא מעורר התנגדות כאשר הוא מכריז:
The one Google thingy that schools really love is Google Docs. Boy, do they love Google Docs.
הוא מונה שלוש סיבות לכך. תחילה הוא מציין שבציבור הרחב גוגל נתפסת כמגניבה – הרי כולנו היינו רוצים לעבוד שם. הסיבה השנייה היא החינמיות (או לפחות החינמיות הכספית), ואכן נכון שקשה מאד להתנגד למשהו שמקבלים בחינם. והשלישית? האפשרות של שיתוף פעולה. וכאן סטייגר מרשה לעצמו להכנס להליך כמעט מיזנתרופי, וממש להרגיז. הוא יודע שאנשי חינוך אוהבים שיתוף פעולה. מערכות חינוך היום רואות בפיתוח יכולת שיתוף הפעולה אחת המטרות המרכזיות שלהן (כזכור, ה-collaboration הוא אחד מארבעה ה-Cים שה-Partnership for 21st Century Skills מבקש לקדם). סטייגר מתאר כיצד מורים מחלקים את תלמידי הכיתות שלהם לקבוצות קטנות, הטרוגניות כמובן, כדי שאלה ילמדו לעבוד יחד. אבל הוא מוכן, אפילו שמח, לקרוא תיגר על המגמה הפופולרית, הכל כך חיובית, הזאת. הוא כותב שהנסיון שלו כאדם כותב מאפשר לו להסיק כמה מסקנות אחרות בנוגע לכתיבה משתופת:
You may write different parts of something and smush them together. You may peer-edit. You may create an anthology or periodical containing writing by several people, but writing is a solo sport. Writing is the result of one person’s internal processes.
אולי יותר מאשר הוא טוען שהכתיבה היא פעולה אישית, סטייגר מתרעם על כך שמחייבים תלמידים לשתף פעולה. מקומם אותו שבתי הספר לוקחים משהו שיכול להיות חיובי ביותר כאשר הוא נעשה באופן רצוני, והופכים אותו להכרח. סטייגר הרי מכיר בכך ששיתוף פעולה יכול להניב פרות יפים – במוסיקה, למשל. אבל כאשר הוא נעשה תוך אילוץ התוצאה איננה יכולה להיות טובה. הוא מדגיש שמדובר בתהליך טבעי שצומח מסביבה שבה יחידים בעלי כישורים וידע שונים מפיקים תוצר גדול מסכום חלקיו. לכן במקום לחלק תלמידים לצוותים לפי השיקולים ה-"פדגוגיים" של המורה, שיתוף הפעולה צריך לצמוח בין חברים, ואם התוצאה איננה עונה על הצרכים, אפשר פשוט ליצור קבוצה אחרת. הוא כותב:
That is how you learn to collaborate. You may teach it, but the students will not stay taught.
סטייגר מצטט את תשובתו של סימור פפרט לשאלה שהוצגה לו בראיון לפני שנים די רבות (אם כי לא הצלחתי לאתר את המקור המדויק). כאשר פפרט נשאל מה דעתו על למידה שיתופית (Cooperative Learning), הוא השיב:
I think it is a profoundly bad idea to force children to work together.
גם אם נכון שלהבדיל מאנשי חינוך רבים סטייגר איננו מתלהב מ-Google Docs, נדמה לי שברור שמה שבאמת מפריע לו היא הדרך שבה מערכות חינוך מבקשות למסד את השיתוף. יש, אמנם, קשר די הדוק בין ההתלהבות מ-Google Docs לבין המרדף אחר הכתיבה השיתופית כמטרה בפני עצמה (ולא מפני שהתוצר איכותי יותר מאשר כתיבה אישית – דבר שבאופן די ברור אפשר להראות איננו נכון). במידה מסויימת הקשר הזה די הגיוני – הרי הכלים של גוגל הם אלה שמאפשרים את השיתוף. אבל מעבר לכך, שניהם נובעים מאותה "חשיבה" חינוכית: חלוקת התלמידים לקבוצות תוך הנחיה לעבוד יחד לקראת תוצר סופי איננה שונה מהותית מהגשת תמלילן שמאפשר עריכה משותפת ולצפות שהתלמידים באמת יפיקו משהו "יחד", ושבאופן קסמי, פשוט בזכות זה שהתלמידים יושבים מול מחשבים שעל מסכיהם מופיע אותו מסמך, ה-"משהו" הזה יהיה איכותי.
סטייגר כותב:
Sadly, like many seemingly good ideas, schools seek to mechanize collaboration by turning natural process into a set of measurable skills and [a] multi-year course of study, easily assessed.
אכן, עצוב. ועם זאת, צפוי. כמעט באופן בלתי-נמנע מערכות חינוך חייבות להסדיר תהליכים. קשה לבוא בטענה כלפי תהליך כזה. אבל במקרה של שיתוף פעולה, כאשר לוקחים תהליך "טבעי" ומבקשים למסד אותו, צפוי מאד שהתוצאה תהיה בעייתית. וכמו שקורה במקרים רבים, אנחנו נמשיך ללמד את התלמידים, והם ימשיכו לא ללמוד. וה-Google Docs, על אף יכולותיהם הנהדרים, לא יפתרו את הבעיה.