« לדף הראשי | מעשה בלעם בלוגי » | כמעט מידי יום צריכים לשאול מה צריכים ללמד » | סתם כמה הרהורים בעקבות קריאה » | לקרוא ולכתוב, ושוב לקרוא ולכתוב » | בין מאמרון לתגובה » | משנות ה-40 ועד לימינו » | ערוץ 10, שימו לב: המצב לא כל כך נורא » | כבוד הוא לי! » | בשבח הסובייקטיביות » | האם דין הרשת כמו דין המחשב האישי? » 

יום שישי, 18 בינואר 2008 

על רשתות חברתיות, ועל המקום המתאים לדיון עליהן

בימים אלה, באתר של השבועון הבריטי הידוע The Economist, מתנהל דיון סביב הטענה שלטכנולוגיות של רשתות חברתיות יש השפעה חיובית ומשמעותית על החינוך (בתוך, וגם מחוץ, לכיתה). הדיון מתנהל לפי הכללים של Debate, וליתר דיוק, הכללים הדי קפדניים של Oxford Union. נהוג אצלנו להתייחס למילה debate כמילה נרדפת ל-"ויכוח", אבל במקרה הזה מדובר במסגרת די נוקשה. בסיום (אם כי, גם במהלך) הדיון נערך הצבעה, והצד שישכנע את מירב המצביעים יוכרז כמנצח, אם כי לא ידוע לי על פרס שהמנצח יקבל. לכל צד שלוש הזדמנויות להציג את עמדתו – פתיחה, תגובה, וסיכום. יש, כנראה, הגבלה על מספר המילים שאפשר לכתוב.

את העמדה בעד שילובם של רשתות חברתיות בחינוך מייצג איאן מקינטוש, בלוגר חינוכי ידוע מסקוטלנד. מיכאל בוגיג'ה (Michael Bugeja), פרופסור לעיתונאות מארה"ב מייצג את העמדה הנגדית. נכון להעלאת הדיווח הזה לאתר, כל צד הציג את עמדתו הפותחת, אבל התגובות של הצדדים עדיין לא פורסמו.

בדיון ב-Economist, כפי שמספר בלוגרים ציינו, ההגדרה של הנושא די מעורפלת, ולא ברור אם הצדדים באמת מדברים על אותו הדבר. בכותרת של הדיון מופיעות המילים social networking technologies, אבל בשלב הראשון של הדיון נדמה היה שאיאן מקינטוש מתייחס לכלים אינטרנטיים שלהם היבטים חברתיים, ואין זה אותו הדבר. לעומתו, בוגיג'ה, כאשר הוא טוען שאין לכלים האלה מקום בכיתה, מתייחס באופן ספיציפי ל-Facebook ול-MySpace.

אין לי חשבון בפייסבוק, ולא ב-MySpace, ואני מתקשה להבין את הערך הלימודי/הבית-ספרי של אלה. אין זה אומר שאינני מוצא בהם שום טעם, אלא רק שבמסגרת הבית-ספרית קשה לי לראות מה עושים איתם. אבל דוגמאות כמו אלה שוויקי דייוויס מביאה בבלוג שלה - דוגמאות של למידה משמעותית בין כיתות רחוקות זו מזו, למשל, הן דוגמאות שבהן רשתות חברתיות ממלאות תפקיד חשוב, ואף חיוני, מאד. לכן, אינני "בעד" או "נגד" אלא דוגל בהתנסויות רבות שדרכן נוכל ללמוד מה מתאים ומה עובד. אני מניח שלרוב הגדול של הבלוגרים החינוכיים (מלבד אלה שרודפים את החדש רק מפני שהוא חדש) יש גישה דומה. הבלוגוספירה החינוכית מעניינת, ואפילו תוססת, מפני שבמקום קוטביות שיוצרת מצב שבו כל צד צועק על הצד האחר, יש נסיון כן להבין את המשמעות של הכלים האלה לעומק, תוך ליבון ובדיקה עם עמיתים שהם בעלי מגוון דעות בתוך מחנה יחסית מאוחד.

הדים על הדיון הזה נשמעים בפינות רבות של הבלוגוספירה החינוכית. כמעט עם כל רענון של קורא ה-RSS שלי אני מגלה שעוד מישהו התייחס לדיון בבלוג שלו. בין אלה שכתבו על הדיון, דבריה של דנה בויד זוכים, בצדק, לציטוט חוזר. בין היתר, בויד כותבת:
In their current incarnation, social network sites (SNSs) like Facebook and MySpace should not be integrated directly into the classroom. That said, they provide youth with a valuable networked public space to gather with their peers. Depending on the role of school in their lives, youth leverage these structures for educational purposes - asking questions about homework, sharing links and resources, and even in some cases asking their teachers for information outside of the classroom. SNSs do not make youth engage educationally; they allow educationally-motivated youth with a structure to engage educationally.

Social network sites do not help most youth see beyond their social walls. Because most youth do not engage in "networking," they do not meet new people or see the world from a different perspective. Social network sites reinforce everyday networks, providing a gathering space when none previously existed.

אבל כזכור, ויקי דייוויס מביאה דוגמאות שמראות בכל זאת, שיש מקום לכלים כאלה בכיתה.

בוגיג'ה, בפתיחה שלו, מתאר מצב שבו הטכנולוגיה משתלטת על הפדגוגיה:
In a recent online forum I observed how technology altered education in every conceivable facet. I have seen it used as delivery system, then as content in the classroom and finally as classroom, building and campus itself, and in every case, pedagogy changed to accommodate the interface. Shouldn’t it be the other way around? Unless we impose that logic on social networks, they will align educational methods with corporate motives, as previously discussed.

אם הבנתי את בוג'ג'ה נכון, נדמה לי שכאשר הוא כותב על "טכנולוגיה" הוא מתכוון ל-"טכנולוגיות חדישות". כאשר הוא מתייחס להשפעות של הטכנולוגיה מתקבל הרושם שהוא טוען שההשפעה הזאת ייחודית לטכנולוגיות חדשות, ולא לכל טכנולוגיה שהתפתחה במהלך ההיסטוריה. אבל השאלות שהוא מעלה כלפי הטכנולוגיות של ימינו יכלו להשאל, ואולי נשאלו, בנוגע לטכנולוגיות ישנות יותר, בעבר הרחוק והלא כל כך רחוב.

זאת ועוד, בוגיג'ה בוודאי צודק שמטרה מרכזית של רשתות חברתיות היא למכור לנו משהו, אבל אין זה ייחודי לרשתות חברתיות. זאת אולי המטרה המרכזית של כלל החברה שלנו, ואם כך, אולי מה שמפריע לבוגיג'ה איננו תכונה של הרשתות, אלא של החברה כולה. גם המו"לים הגדולים של ספרי לימוד מעוניינים למכור, אולי הרבה יותר מאשר הם רוצים "לחנך". ורק עד לפני זמן קצר מקדונלדס חילקו פרסים (ארוחות, כמובן) לתלמידים מצטיינים, ולא "רק" כי הם רצו לעודד את הלמידה, אלא מפני שהם רצו לקדם מכירות. (רצוי להוסיף כאן שלא הכרתי את בוגיג'ה, ועיינתי ברשימת הספרים שהוא כתב, ומאד התרשמתי. הוספתי כמה מהספרים הרבים שהוא כתב לרשימת הספרים שאני מקווה לקרוא.)

כזכור, הדיון גלש מאתר ה-Economist לבלוגוספירה החינוכית. אפילו בוגיג'ה הגיב בבלוג של דנה בויד – ודי באריכות. אבל יותר מאשר הוא מתווכח עם הטיעונים של בויד, הוא מציין שקשה היה, במסגרת כללי הדיון שנקבעו על ידי ה-Economist, להציג את כל הטענות שלו. הוא ממליץ לחכות עד לסיום הדיון כדי להסיק מסקנות. במסגרת קצת שונה בבלוג האישי שלו, מקינטוש מציע את אותו הדבר.

שתי ההערות האלו – שכדאי לחכות עד לסוף, ושהכללים של ה-Economist מגבילים את הדיון - בהחלט מקובלות עלי. אבל בעקבותיהן, קשה לא להרגיש שמשהו מוזר מתרחש כאן. אני מניח שהרצון של ה-Economist לשמור על כללי Debate מגובשים נובע מהרצון של העיתון הוותיק הזה לשמור על הילת הרצינות שהיא רכשה במהלך הדורות. אבל אם בוגיג'ה מעיר לדנה בויד שהיא מסיקה מסקנות מוקדם מדי, מה נגיד על ה-Economist עצמו שממש מעודד הבעת דעות עוד בשלבים המוקדמים של הדיון. נדמה לי שהכללים הנוקשים פשוט אינם מתאימים לעידן האינטרנט, והראייה לכך היא שהחלק של הדיון שהוא באמת מעניין לא מתרחש באתר ה-Economist עצמו, אלא בבלוגים האישיים של המגיבים.

דיונים דומים, על נושאים דומים, מתרחשים לעתים קרובות בבלוגוספירה החינוכית. אבל כאשר בלוגרים מכובדים פחות או יותר חוגגים כאשר עיתון "רציני" ומכובד מחליט, אפילו בצורה די צולעת, לטפל בנושא הקרוב לליבם, קשה לא להרגיש שעדיין קיימות אצלנו תחושות נחיתות כלפיו.

תוויות: ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates