« לדף הראשי | משנות ה-40 ועד לימינו » | ערוץ 10, שימו לב: המצב לא כל כך נורא » | כבוד הוא לי! » | בשבח הסובייקטיביות » | האם דין הרשת כמו דין המחשב האישי? » | גלגול, בלבול, או סתם העתקה? » | אולי הבועה עוד יותר גדולה מאשר חשבתי » | פתיחות, ללא ביטול המקצועיות » | הדוריס לסינג שאני אזכור » | לא ירדתי לסוף דעתו » 

יום שני, 7 בינואר 2008 

בין מאמרון לתגובה

באחת מהתגובות שלו כאן אלישע כתב שהדברים שמופיעים כאן "חשובים מכדי שישארו ללא תגובות". אם הבנתי אותו נכון, היתה זאת מחמאה גדולה. אבל לא רק. אלישע בעצם ניסה לדרבן אותי להזמין יותר תגובות למאמרונים שמופיעים כאן. הוא הוסיף: "האם התגובות הם סרח עודף, או מרכיב חיוני בתהליך אותו יוצר הבלוג?". היות וכבר מספר פעמים ציינתי כאן שמבחינתי מלאכת הכתיבה לבלוג מסתיימת עם ההקלקה על כפתור "פרסם", נדמה לי שמתבקש כאן הסבר.

קודם כל, עלי להודות שבקביעה שאני אדיש לקיומם של תגובות לבלוג הזה יש, ללא ספק, מידה מסויימת של העמדת פנים. אני מודה – כל פעם שב-gmail שלי קופצת הודעה שמוסרת לי שהתקבלה תגובה לבלוג, אני עוזב את מה שאני עושה באותו רגע ובודק את תוכן ההודעה. אינני מאמין למישהו שמספר לי שהוא אינו מייחס שום חשיבות לתגובות לבלוג שלו, ולכן אין סיבה שמישהו יאמין לי אם אני אגיד את אותו הדבר.

כתיבת מאמרון ופרסומו כאן הוא עבורי תהליך שוחק. עד שרעיון מתגבש עד כדי פרסום כאן אני משתדל לבחון את הנושא, וההתייחסות שלי אליו, מזוויות רבות. אני שואל את עצמי שאלות נוקבות. לא פעם אני זורק לפח את הדברים שניסיתי לכתוב מפני שאני מגיע למסקנה שאפילו אם הצלחתי להבהיר נושא זה או אחר לעצמי, מעבר להבהרה העצמית הזאת, אין לי משהו בעל משמעות להיגד לאחרים על אותו נושא. (וכמובן שאין זה אומר שכאשר אני כן מפרסם משהו, זה סימן שהדברים אכן ראויים לפרסום.) הידיעה שעיניים נוספות, עיניים "זרות", יקראו את מה שאני כותב פועלת כגורם מדרבן המחייב אותי לחדד ולזכך את הרעיונות שלי, ולא פעם אני מסיים את הכתיבה של מאמרון בתחושה שהתרוקנתי, שכבר אין לי מה להגיד על אותו נושא. אם, בשלב הזה, מישהו ירצה להגיב, הוא מוזמן לעשות זאת, אבל מבחינתי, אני כבר בתהליך של התנתקות מאותו נושא, ונמצא בהתדיינות עצמית על נושא אחר. אם וכאשר מישהו מגיב, אני חש חובה להשיב לאותה תגובה, למרות שבעצם אין לי עוד מה להגיד על הנושא.

אבל מרכיב נוסף דורש כאן הבהרה. ציינתי שאני מייחל להתפתחות של דיון, וכמובן הכתיבה שלי לבלוג מכוונת, במידה לא קטנה, כלפי דיון כזה. אבל אין לי שום ציפייה שהדיון הזה צריך להתקיים על גבי הבלוג שלי. אם מישהו אחר "יגיב" בכך שהוא מגלגל רעיון שאיתו הוא נפגש כאן על גבי הבלוג שלו, אני רואה בזה "תגובה". (ואם ה-"גלגול" הזה יהיה יישום של רעיון מסויים במסגרת של כיתה, הרי זאת "תגובה" עוד יותר טובה.) אני משתדל להגיב לדברים שמתפרסמים בבלוגים בעברית שאני כותב, אבל כמובן שאני עושה זאת הרבה פחות מאשר יכולתי. אני מצפה שאותם בלוגרים שאני קורא אכן מבינים שהשתיקה שלי כלפי הבלוגים שלהם איננה סימן שאינני מתעניין במה שהם כותבים, או סימן שאינני מעריך את ההשקעה, ואת הרעיונות, שלהם. וכך גם כאשר לא מתפרסמים תגובות כאן. הדיון שאני מייחל לו אכן צומח, אבל רק טבעי הוא שאין לו בית אחד, אלא מעונות רבים, צורות ביטוי שונות. קוראים תמיד מוזמנים להגיב לדברים שנכתבים כאן. אני אקרא כל תגובה, ולפעמים אני אפילו אשיב. אבל אני שלם עם הידיעה שרעיונות שעליהם אני כותב כאן מתגלגלים לתוך דיון ציבורי הרבה יותר רחב מאשר סתם תגובה בכתב כאן.

תוויות: , ,

היי ג'יי-
הבנת נכון.
המתנתי בסבלנות עד שתגיב, והנה זה הגיע.
אדם חכם אמר לי פעם –" לא חשוב מהם המסרים אותם אתה מנסה להעביר, חשוב כיצד מסרים אלה נקלטים על ידי מושאי המסר". אז רוצה לתאר לך כיצד זה נראה מהצד השני, צידו של המגיב – בלוגר שאיננו מגיב לדברים שכותבים קוראיו, או שמצהיר קבל עם ועדה שהוא יכול לחיות גם בלעדיהם, מצטייר במשך הזמן כדמות אלטיסטית, שכל מה שמעניין אותה זה ההתעסקות עם עצמה, ומכאן הדרך להתעלמות מהמסרים אותם מנסה הבלוגר להעביר, קצרה. מאחר ואני מאמין שכל כתיבה טומנת בחובה רצון להעביר מסרים, הרי בדרך זאת יצא שכרו של כותב המאמרונים בהפסדו- גם טרח והשקיע וגם מתעלמים ממה שרצה להגיד, הכל בגלל שלא השלים את מלאכתו (אותה "דלתא" קטנה בהשקעה, המבדילה בן הצלחה לכישלון).
תופעה נוספת הקשורה לנושא היא תופעת ה"נעילה". מרגע שהמגיב כותב את דבריו ומצפה לתגובה שאיננה מגיעה, המאמרונים הנכתבים לאחר מכן פשוט לא מעניינים אותו, ועל פי רוב הוא גם לא קורא אותם. אם הוא נכנס לבלוג זה רק כדי לבדוק אם זכה לתגובה, ורק לאחר שזאת מגיעה הוא "מתפייס" ומוצא טעם לקרוא את שאר הדברים.
אז מה היה לנו כאן – חוסר נכונות לקבל את המסרים וחוסר נכונות להמשיך ולקרוא את הדברים הנכתבים – הכל בגלל מסמר קטן...
ומשפט אחרון – כן חשוב שהשיח יתקיים במקום בו הוא התחיל. הצפייה של כותב הבלוג שכל קוראיו ידעו להגיע למקומות אחרים בהם מתקיים ההמשך משוללת יסוד, ודינה כחוסר התייחסות בכלל.
אלישע
נ.ב – ועדין זכור לי לטוב הדיון בפינג-פונג.

ג'יי,
מאוד הזדהיתי,
ולכבוד זה הגבתי תגובה אחרונה בבלוג בדיון יחסית סוער לכמות התגובות בבלוגי.

אמרה לורל ונפוסן
http://lorelle.wordpress.com/
בכנס וורדקאמפ האחרון כמה דברים על נושא הטוקבקים. אחד מהם שאם אין תגובות, כנראה שמיצית את הנושא ולקהל אין מה להוסיף.
היא נתנה עוד כמה טיפים מעניינים, ובכלל שווה לעקוב אחרי הבלוג שלה.

ואת התגובה האחרונה כתבתי אני.
לא מצליח לי עם הטוקבקים...

הוסף תגובה

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates