« לדף הראשי | לא ירדתי לסוף דעתו » | ובדיוק בזה אמור לעסוק החינוך! » | כמובן שאת הבלוג הזה צריכים לקרוא » | ואף על פי כן, כמה מילים על כנס מו"ח/ISOC-IL » | שיעור קצרצר במידענות » | לא כל מה שדיגיטלי נוצץ » | גם כאן מותר (ורצוי) לספר » | מורים, מה לעשות, מתערבים » | נו, באמת! » | להתראות לידידה ברשת » 

יום שני, 17 בדצמבר 2007 

הדוריס לסינג שאני אזכור

במבוא שלה לספרה הנהדר "מחברת הזהב", שראה אור באנגלית בשנת 1962, דוריס לסינג כתבה, בין היתר, את הפיסקאות הבאות (התרגום של ג' אריוך, במהדורה בהוצאת עם עובד משנת 1978):
אולי אין דרך אחרת להקנות לבני-אדם השכלה. ייתכן, אך אני איני מאמינה בזאת. בינתיים מוטב היה לפחות לתאר את המצב כמו שהוא, לקרוא לדברים בשמם. באורח אידיאלי, מה שצריך היה לומר לכל ילד חזור ואמור כל שנותיו בבית-הספר, הוא בערך כך:

"אתה נתון בתהליך שטיפת-מוח. עדיין לא פיתחנו שיטת חינוך שאינה גם שטיפת-מוח. צר לנו, אבל זה המיטב שיכולים אנחנו לעשות. מה שמלמדים אותך כאן הוא מזיגה של הדיעות הקדומות הרווחות עתה והבחירות שבחרה התרבות המיוחדת שלנו. הצצה קלה בהיסטוריה תראה לך עד מה ארעיות כל אלה על-פי עצם טיבן. מלמדים אותך אנשים שהצליחו להתאים את עצמם למשטר מחשבה שקבעו קודמיהם. זוהי שיטה המנציחה את עצמה. אלה מביניכם שהם חסונים ואינדיבידואליסטים יותר מאחרים ישאבו מכך עידוד לעזוב ולמצוא דרכים לקנות השכלה בכוחות עצמם - להכשיר את השיפוט העצמי שלהם. אלה שיישארו חייבים לזכור, תמיד ובכל עת, כי מעצבים ומקצצים אותם כדי להתאימם לצרכים הצרים והמיוחדים של החברה המסוימת הזאת."

נזכרתי בקטע הנהדר הזה כאשר קראתי את הנאום של לסינג לכבוד קבלת פרס נובל בספרות השנה. הנאום של לסינג ארוך. לרוב, הוא עוסק במקום של הספר ושל הקריאה בחיים שלנו. היא כותבת על הכמיהה לקריאה גם אצל אנשים שחיים בעוני מחפיר. בתוך אותו נאום בערך שתי פיסקאות מתייחסות לאינטרנט, אך משום מה, אותן פיסקאות הן אלה שזכו לכותרות בעיתונות. בקטעים האלה לסינג רומזת שהאינטרנט גורם לרדידות תרבותית, והיא פחות או יותר מאשימה את האינטרנט בכך שהיום כבר אין לנו כבוד לספר.

לא אתווכח עם לסינג, למרות שלדעתי היא טועה בגדול (שיזף ראפלי, במאמר ב-Ynet, עושה זאת טוב יותר מאשר אני יכול). אבל בכל זאת, נדמה לי שרצוי לציין שאם יש משהו שיכול לחלץ את בני הנוער מאותה "שיטה המנציחה את עצמה" שעליה כתבה לסינג; אם יש כלי שמקנה לנוער את האפשרות "לקנות השכלה בכוחות עצמם" ו-"להכשיר את השיפוט העצמי" שלהם, הרי זה האינטרנט.

פעם אחר פעם מזכירים לנו את אותם סרטי YouTube של סוכריות מנטוס בתוך בקבוקי קולה, ומנסים לשכנע אותנו שהעיסוק באלה מדכא את פיתוח היכולת הביקורתית של הנוער. אבל פגעי אלה מתגמדים מול פגעי מערכת חינוך שנמצאת בידי אלה (ואני ביניהם) ש-"הצליחו להתאים את עצמם למשטר מחשבה שקבעו" קודמינו.

יותר מדור לפני שהיא כתבה על הרדידות שבאינטרנט, דוריס לסינג כתבה על כיצד המערכת החינוכית (ואני בטוח שהכוונה שלה היתה לכל מערכת חינוכית מאשר היא) עוסקת בשטיפת-מוח. אישית, אני אזכור את אותה דוריס לסינג מלפני ארבעים שנה, זאת שחיפשה דרך לשחרר אותנו מאותה שטיפת-מוח. חבל לי שהיום היא איננה רואה כיצד האינטרנט יכול ליטול חלק פעיל באותו שחרור; כיצד הוא יכול להוות חלק מרכזי ב-"דרך אחרת להקנות לבני-אדם השכלה" שאפילו בקיומה היא הטילה ספק. אבל במלאכה הזאת, מלאכה שהיא עצמה נתנה לה השראה, יצטרכו, כנראה, לעסוק אחרים.

תוויות:

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates