« לדף הראשי | נו, באמת! » | להתראות לידידה ברשת » | תקשורת בין מורים? תנו לאינטרנט לעזור » | להתאים את הטכנולוגיה לפדגוגיה » | נו, עוד פעם ... לשם מה? » | יחי ההבדל הקטן? » | להוות דוגמה? » | הלהיט התורן בחינוך? » | רגע! מה היה התאריך על הכתבה הזאת? » | הזדמנות להציץ לתוך תהליך גיבוש החשיבה » 

יום שישי, 7 בדצמבר 2007 

מורים, מה לעשות, מתערבים

תודה לאיריס, מ-"שחקי, שחקי על חלומות" עבור ההתייחסות שלה לדיון שבריאן קרוסבי עורר סביב השאלה של מידת ההתערבות, ובמיוחד העריכה, של מורים בבלוגים של התלמידים שלהם. לאור העובדה שדבריו של קרוסבי, וגם התגובה של דוג נון שאיריס מביאה, התפרסמו לפני חודש, אני מסיק שאיריס, כמוני, פשוט אינה מצליחה לעמוד בקצב של מבול הנושאים המעניינים שמופיעים בבלוגים הרבים שהיא קוראת. יש, אכן, רבים שהם ראויים להתייחסות. האמת היא שכאשר הדיון הזה התחיל (אני הגעתי אליו דרך התגובה של דוג נון), סימנתי אותו כנושא שעליו רציתי לכתוב. אך מה לעשות, ועניינים רבים נוספים תפסו את קידמת הבמה (או קידמת תודעתי) ודחו את הנושא הזה הצידה. כך יצא שללא התזכורת של איריס, לא הייתי מתייחס כאן בכלל. ולכן, שוב, תודה.

בעקבות שאלה שקורא אחד הפנה אליו, קרוסבי היהרהר על מדיניות העריכה שלו כלפי הבלוגים של התלמידים שלו. הוא הודה שהוא מאשר כל מאמרון של תלמידיו לפני הפרסום. היות והרושם הכללי שנוצר בבלוגוספירה החינוכית היא שהמורים נותנים יד חופשית לתלמידים שלהם לכתוב את מה שהם רוצים, נדמה לי שאירוס צודקת כאשר היא מסיקה:
מסתבר כי יש פער ניכר בין יפי התיאוריה לעולם המעשה.

אבל זה כמובן לא צריך להפתיע. ואם, בכל זאת, אנחנו כן מופתעים, נדמה לי שבמידה רבה האשמה קשורה להתלהבות היתר של מורים שעובדים עם בלוגים בכיתה, ובהגזמה שלהם סביב כיצד אותם בלוגים מסוגלים לשנות את פני החינוך. הרי אנחנו קוראים פעם אחר פעם כיצד הבלוג הוא כלי אישי בידי התלמיד, כלי שמאפשר לו להביע את עצמו, וקשה ליישב גישה כזאת עם מורה שבודק כל מה שנכתב, עם עט אדום ביד.

ולכן, שוב אפשר להבין למה איריס מסכימה עם משפט של דוג נון שהיא מצטטת (נון "השיב" לקרוסבי במאמרון בבלוג קבוצתי בו הוא משתתף) :
I think there’s an inherent contradiction between the concept of the blog as a personal website and its use in school as a writing platform.

וגם אני מסכים. אבל אולי בכל זאת כדאי לעדן את הדברים: הסתירה איננה קשורה ישירות לבלוגים, אלא לנסיון שלנו, המורים, לעודד כתיבה "אישית" במסגרת בית ספרית שמעוניינת לפתח כתיבה "תקנית". אנחנו אולי רואים דמיון בין שני סוגי הכתיבה האלה, אבל המערכת החינוכית איננה בהכרח רואה את הקשר הזה. אם, מצד אחד, אנחנו רואים את הבלוג ככלי רפלקטיבי בידי התלמיד, ככלי שמאפשר לו לנווט את הלמידה של עצמו, אז בהחלט יהיה זה מוזר מצידנו להחזיק ברסן ואפילו למשוך בו. אבל כבר מזמן צבי לם לימד אותנו (אפילו רק מכותרת הספר, מבלי שנצטרך לפתוח אותו) שיש בחינוך הגיונות סותרים. המורה בכיתה נדרש למלא תפקידים מגוונים, ולשרת נאמנויות שונות, ולעתים קרובות זה דורש ממנו לדבר ביותר מקול אחד.

ואם בקולות רבים מדובר, אפשר למצוא כאלה בתגובות הרבות שהופיעו למאמרון של קרוסבי. בסיום המאמרון שלו, קרוסבי "פנה" לעוד ששה בלוגרים והציע/ביקש שגם הם יענו על אותן השאלות שהופנו אליו. שלושה מהששה עשו זאת. התגובות השונות מתחברות לתמונה רב גונית. אין אחידות בגישות לעריכה. רוב המגיבים מודים שגם הם עורכים את מה שתלמידיהם כותבים, לרוב בגלל האילוצים של בתי הספר, אבל בין "עריכה פעילה" לבין גישה מאד מתירנית אפשר לזהות גוונים רבים המעידים על ביטוי של אישיות המורה.

(יש טעם להוסיף כאן שתוך כדי קריאת התגובות קשה היה לא להקליק, ולהקליק, ולהקליק, ולבדוק את הבלוגים של המגיבים וגם של הכיתות שלהם. קל, ואפילו נעים, מאד להתפס ברשתות הרבות שחיכו לנו בקצה השני של הקליקים האלה. אני מנחש שהפרסום המאוחר של איריס על הנושא הזה נבע, בין היתר, מחוויית הקריאה בעקבות התגובות השונות – חווייה שקשה היה לעצור. כך, לפחות קרה אצלי.)

יש המון מתוך כל מה שקראתי שראוי לציטוט, אבל כמובן שלא אעשה זאת כאן. אחד המגיבים, רוסל מונטגומרי, דיווח שהוא העלה קישור למאמרון של קרוסבי לדף ויקי שהוא יצר בנושא בלוגים של תלמידים. נדמה לי שהגיע הזמן שדף כזה יופיע גם בעברית. אך למרות שלא אצטט רבים, כן אביא הערה של מארק אלנס, מהבלוג שלו. (אלנס, אגב, השיב בבלוג של קרוסבי, ופרסם את אותה "תגובה" בבלוג שלו, אבל שם הוא גם הוסיף את הקטע שאני מצטט כאן:
The tough part is time, of course. Jeff was exactly right in that we teachers cannot ADD blogging to what we already do. There is not enough time in the school day, nor in a teacher's life to do that. So we have to REPLACE part of our practice with blogging (or wikiwork, Tubing, Twittering, whatever).

These new tools can't be used as add ons. They have to replace existing practices.

כל עוד נתייחס לבלוגים כ-"עוד פעילות" בכיתה, נרגיש שאיננו מצליחים לעסוק בכל מה שדורש את תשומת הלב שלנו כמורים. אם נרצה להפיק תועלת אמיתית מהבלוג, נצטרך להבין שעלינו לאפשר לבלוג לתפוס מקום של כבוד – על חשבון פעילויות אחרות.

ואולי יותר מכל דבר אחר, הדיון הזה עורר אצלי קנאה. ההיקף הרחב של הבלוגוספירה החינוכית באנגלית מאפשר יצירת מאגר של נסיון שממנו מורים רבים שמתנסים בבלוגים יכולים ללמוד. וכמובן שבהמשך, המורים האלה מתנסים, ומוסיפים למאגר. הקהילה שלנו בארץ אמנם קטנה בהרבה, אבל אין לי ספק שגם כאן קיימת התשתית למאגר כזה של נסיון. לצערי, אם הוא כבר קיים, הוא איננו מורגש בפומבי, ולכן הוא איננו משרת את כלל המורים. יכול להיות שאני עדיין לא מצאתי את הבלוגים בארץ בהם המורים מדווחים על הנסיונות שלהם, אבל אני חושש שעדיין מעט מדי מורים משתמשים בכלי הזה כדי לדווח על הנעשה אצלם בכיתה. אשמח, כמובן, לתרום לקידום מאגר כזה.

תוויות: , ,

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates