« לדף הראשי | הלהיט התורן בחינוך? » | רגע! מה היה התאריך על הכתבה הזאת? » | הזדמנות להציץ לתוך תהליך גיבוש החשיבה » | אל מעבר להעתקה והדבקה » | לשם מה המחשב בחינוך? » | הטכנולוגיה לשרות המשפחה, עם טיפה של מידענות לצידה » | קליק ימין כמשל » | דעו את זכויותיכם » | לא לחדור (יותר מדי) לתוך המרחב החברתי שלהם » | ואפילו אם אין לנו קוראים » 

יום ראשון, 25 בנובמבר 2007 

להוות דוגמה?

בעקבות הרצאת אורח של מומחה עולמי חינוכי, ביל קר, באוסטרליה הרחוקה, מעיר מספר הערות מאד מתבקשות בנוגע לכנסים ולעולם ה-Web 2.0 בחינוך. קר מסביר שבכנס בו הוא השתתף המומחה האורח התייחס לחשיבות של "ידע מקומי", הדגיש שבתשתית היישומים החדשים נמצא שיתוף המשתמשים, וציין עד כמה כלי ה-Web 2.0 שונים ממה שהכרנו עד היום. לכל אלה קר משיב בבלוג שלו:
Some thing is very wrong here:

1) an important international expert arrives from overseas to tell us that local knowledge is the most important thing

2) We sit in lecture mode hearing that the lecture is no longer important

3) the limitations of web2.0 apps are not mentioned. There was no context either historical (computer science) or historical, about all the knowledge discovered before computers were invented

קשה לא לזהות את המציאות שקר מצייר. זכורות לי מספר פעמים שבהן הוזמנתי להרצות בצפון, במרחק נסיעה לא קצר, וכאשר הגעתי למקום ההרצאה ראיתי בקהל אנשים שהכרתי שלדעתי יכלו להרצות על אותו נושא לפחות כמוני. אבל כמו שאומרים, "אין נביא בעירו". עם זאת, כולנו מוכנים, לפחות מידי פעם, לשבת בקהל ולשמוע הרצאה מעניינת. אימוץ כלי Web 2.0 בחינוך, ואת רעיונות השיתוף המגולמים בתוכם, איננו צריך לבטל דרכי למידה אחרות. לא מעט מרצי צמרת קונים את הקהל בכך שהם רומזים שכל מה שחשוב לדעת היום נמצא בבלוגים ובוויקיים, ואילו הם עצמם אינם מוכנים לוותר על העמידה על הדוכן לפני המאזינים. אבל אין זה אומר שהרצאה טובה לא יכולה להיות דרך מצויינת ללמוד משהו.

לטעמי, למרות שאני מסכים עם שלוש הנקודות של קר, הראשונה והשנייה הן בכל זאת לא הרבה יותר מאשר קריצות פופוליסטיות. לעתיד הנראה לעין, הרצאות יהיו חלק חשוב מכנסים, והרוב מאיתנו מעוניינים לשמוע את מה שלאנשים בעלי שם יש להגיד. עם כל השינויים המתבקשים בכנסים, ספק אם נוכל לשנות את החלק הזה.

אבל הנקודה השלישית של קר היא הרבה יותר סתם קריצה. הרצאות רבות שאנחנו שומעים בכנסים חינוכיים מלאות בהבטחות אפוקליפטיות. המאזינים מופגזים בהצהרות כגון: בעידן ה-Web 2.0 התלמידים ייצרו את חומרי הלמידה של עצמם, או שכל המידע הדרוש כדי להבין משהו כבר זמין על ידי הקלקת כפתור, ועוד. ולצד הנבואות האלו, קשה לא להרגיש שזה עתה המרצים הגו כל מה שחשוב בתיאוריה החינוכית, כאילו לפני התיאוריות שלהם לא היה מי שחשב על כיצד בני אדם לומדים, או אפילו שתלמידים כלל לא למדו. זאת ועוד: אותם מרצים כמעט אינם מביאים אף דוגמה ממשית של למידה בעולם החדש שהם מתארים. הם אינם מראים לנו מה המורה צריך לעשות כדי להתכונן לסוג חדש של למידה, או (במקרה שכבר אין מורה) הם אינם מראים לנו מה התלמידים באמת לומדים. כאשר ההרצאות מורכבות מהבטחות ריקות מצד אחד, ומתפיסות חינוכיות א-היסטוריות מצד שני, לא פלא שמה שנשאר לנו, המאזינים, לעשות הוא פשוט לצפות בהופעה ולהנות מההצגה.

תוויות:

היי ג'יי,
זו ריקי (לשעבר במושינסקי).
רציתי לומר משהו בנושא כנסים והאבסורד שתארת.
זה מזכיר לי את התחושה שאני מקבלת, כמורה, בהשתלמויות שמאורגנות ע"י הפיקוח שבהם הדובר פותח את דבריו באמירה בסגנון:"אני רק רוצה שתדעו שגם אני בעברי לימדתי בכיתה תקופה קצרה ואני מבין את הקשיים שלכם ומזדהה איתם ולכן בהרצאה הזו, שבה אני מדבר אליכן כפסיכולוג/ מרצה/ משורר תוכלו להרגיש את הזדהותי הרבה."
ואז הוא ממשיך בהרצאה בנושא "מיהו המורה הטוב?" או "דרכים יעילות לדבר עם בני נוער" וכו'.
אח, היומרה, היומרה...

הוסף תגובה

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates