על פי רוב, הילדים שלי לא מוצאים סיבה להקשיב לאבא שלהם, ואני מניח שגם אני אינני מרבה להקשיב להם. אי לכך, אני אולי לא האדם הנכון להתייחס לנושא הזה. ובכל זאת, אני מוצא טעם רב בטכנולוגיה לשם חיזוק התקשורת המשפחתית. (ולא מדובר רק ב-"צלצל אלינו אם עד 00:30 עדיין לא הגעת הביתה".) אם שיעורי הבית של הילדים שלי, למשל, היו מגיעים אלי דרך הודעות SMS, או בדואר אלקטרוני, או היו רשומים באתר של הכיתה, שיחות קצרות ומוכרת כמו:
אני: יש לך שיעורי בית?
הילד: לא.
היו אולי מוחלפות ב-"שיחה" הרבה יותר יעילה כמו:
אני: ראיתי ב-SMS שעליך לסכם את הפרק בגאוגרפיה עד יום שלישי. מתי אתה מתחיל?
כל הפתיח הזה איננו אלא הסבר להתעניינות שהתעוררה אצלי מקריאת הכותרת שקראתי באתר של רויטרס לפני כמה ימים:
Technology has parents and teenagers talking
המאמר מספר על השינויים שמתרחשים בתקשורת הפנים משפחתית בהשפעת הטכנולוגיה. יש בו ציטטות רבות מפי ריצ'רד וולפסון, פסיכולוג הילדים שערך את הסקר שעליו מבוססת הכתבה:
Sitting round the table together for a meal was once the bedrock of family life. It is now becoming a thing of the past but Woolfson stressed that was not the end of the world.
"Now we have today's high-tech family where family communication takes place by email, internet, webcam and mobile phone as well as face-to-face of course," he said.
משפטים כאלה בהחלט מעודדים. הרי בדרך כלל אנחנו קוראים על הכוח ההרסני של טכנולוגיות, על כיצד הן גורמות לפירוקן של מערכות מסורתיות כמו המשפחה. והנה, הפעם אנחנו קוראים על התרומה של הכלים האלה לחיזוק הדבק החברתי. אבל מהו הדיווח הזה? בכתבה של רויטרס (הוא התפרסם במספר אתרים, אבל בכולן היא קצרה, וחוזרת על אותן הנקודות) מציינים שנערך survey, וגם מציינים שאותו פסיכולוג ילדים שערך את ה-survey גם ערך:
a study of how family communication has evolved
המילה "study" בדרך כלל מתייחסת למחקר, וללא ספק נושא כמו התפתחות התקשורת בתוך המשפחה הוא נושא שדורש מחקר מעמיק. אבל מתברר שזה לא בדיוק מה שקרה במקרה הזה. בעצם, מדובר באותו survey, וראו זה פלא - הוא הוזמן על ידי החברה הסלולארית T-Mobile. לא קשה לחוש שריח של "מטעם" נודף מתוצאות הסקר, והתחושה הזאת מתחזקת כאשר אין שום קישור בכתבה למחקר, או לסקר, או לשום מקור אחר שיוכל לאמת את התוצאות.
חיפוש בגוגל הביא אותי לאתר של פסיכולוג הילדים הבריטי
ריצ'רד וולפסון, ושם למדנו שבין היתר הוא מציע את עצמו כיועץ למבצעי פרסום. אין זה מעודד במיוחד, אבל יש כתובת דואר אלקטרוני, ולכן, גם פונים בשאלה.
תשובה לא איחרה לבוא. וולפסון מסר לי, בלי היסוס, שהסקר:
was an unscientific survey of around 1000 people. It was done solely for PR purposes and attracted a lot of publicity
אינני מופתע. לא שהדברים היו טובים מדי להיות אמת, אלא שהיו שטחיים מדי להיות משהו מעבר לחלק ממבצע פרסומי. דווקא בזמן האחרון נתקלתי במספר מאמרים שמדגישים את החשיבות של הארוחה המשפחתית בעיצוב אופיו של הילד. אישית, אין לי ספק שדיונים סביב השולחן בשעת ארוחת ערב תרמו רבות לפיתוח החשיבה הביקורתית. נדמה לי שהיום קשה יותר לשמור על שעה שבה המשפחה מתיישבת יחד, ואשמח ללמוד שטכנולוגיות כמו הטלפון הנייד או כלים למסרים מיידים דרך האינטרנט, ממלאות תפקיד דומה לשולחן האוכל. אבל מהכתבה הספציפית הזאת, קשה להגיד שהשתכנעתי.
תוויות: טכנולוגיה, מידענות, סלולארי
