יחי ההבדל הקטן?
תוויות: טכנולוגיה, שימוש בבתי ספר
היום, בבלוג Read/Write Web, ריצ'רד ממקנוס, העורך הראשי של הבלוג, כותב שהאינטרנט, ובמיוחד אותו חלק המכונה Web 2.0, נמצא בשלב של גיבוש ולא של פיתוח מואץ. מקמנוס מזכיר דברים שכתב אלכס איסקולד, אחד מהכותבים לבלוג שהוא עורך, שלא מזמן הגדיר את התקופה הנוכחית כ-"שלב העיכול". איסקולד כתב שהשלב הזה הוא: a period of time for us to reflect, to integrate, and to understand recent technologies and how they fit together
לפני כשבועיים ויקי דייוויס, בלוגרית מכובדת מאד בתחום הטכנולוגיה בחינוך, פרסמה רשימה ארוכה של הכלים שבעיניה הם הכדאיים ביותר לשימוש בחינוך. (המאמרון התפרסם גם בבלוג האישי של דייוויס, וגם ב-TechLearning Blog.) אישית, יש לי רשימה די ארוכה של כלים שהם אהובים עלי, ושנראים לי מתאימים לחינוך. אבל הרשימה שלי מתגמדת לעומת זאת של דייוויס. אינני יודע מתי היא מוצאת את הזמן לבדוק את כל הכלים שעליהם היא ממליצה, קל וחומר להשתמש בהם. אבל בין התגובות למאמרון שלה, בשני המקומות שבהם הוא התפרסם, לא מצאתי התייחסות לבעיית העומס, אלא רק אמירות של תודה עבור הרשימה, וכמה הצעות עבור כלים נוספים.
ואם כך, מה באמת קורה כאן? האם, כמו שטוענים מקמנוס ואיסקולד, אנחנו בשלב של עיכול, או האם קצב הפיתוח של כלים חדשים עדיין מסחרר? הטענה של מקמנוס ושל איסקולד היא שלמרות ריבוי הכלים, אנחנו כבר לא נחשפים ליישומים חדשניים של ממש. בעיניהם, רוב הכלים שהם פוגשים היום אינם אלא פיתוחים על דפוסים שכבר נוצרו מזמן. נדמה לי שאת זה אפשר לחוש גם ברשימה של דייוויס. ההבדל החשוב הוא שמקמנוס מבכה את המצב הזה, ומייחל להמשך תנופת הפיתוח, ואילו אני חש שמרוב כלים כבר לא מוצאים את הלמידה.
כמובן שההבדל הזה נובע מציפיות שונות. הסביבה היזמית שהבלוג של מקמנוס משרת חייבת להיות בחיפוש מתמיד אחר החדש, ואילו הסביבה החינוכית צריכה לגבש תובנות בנוגע לשימוש ביישומים שכבר קיימים בתהליך הלמידה. הבעיה היא שכאשר האווירה היזמית/עסקית היא הדומיננטית בחברה הסובבת, גם החינוך נגרר אחריה.
הפוסט הזה מתקשר לי עם מאמר ותיק של פרופ' גבי סלומון (משנת 2003 , אם אינני טועה) שעוסק ביחסים בין הפדגוגיה לבין הטכנולוגיה.
בשנה האחרונה, אני חשה שאני רודפת אחרי הטכנולוגיה שמתפתחת בצעדי ענק, חלק ממנה היא ורסיות של טכנולוגיות בסיסיות יותר ומחפשת להן שימושים בשדה ההוראה / למידה.
פרט לכך, בשדה החינוך קצב היישום של הפדגוגיות החדשות והיקף השימוש בהם הוא איטי יותר מה שגורם בעצם לאיזשהו "מרווח" בין המצוי לבין הרצוי.
ואני תוהה, האם באמת אנו צריכים ליישם את כל הטכנולוגיות החדשות בחינוך? האם לא כדאי קודם כל לבסס את הפדגוגיות החדשות הקיימות ולהנחילם למסת מורים?
נשלח ע"י:
אנונימי | 27 נובמבר, 2007 11:15
לאתי, תודה. אינני יודע אם איש מלבדי קורא את התגובות כאן (יד על הלב, אני מופתע כל פעם מחדש שמישהו מלבדי קורא את המאמרונים עצמם), אבל אנסה להשיב כאן על שתי השאלות שבסוף התגובה שלך.
התשובות הן "כן", ו-"כן". וכן, יש כאן סתירה מסויימת.
אין טעם לרדוף אחר כל יישום חדש, או להגיד משהו כמו "אם רק היה לי כלי כמו ...". אין ברירה אלא לעבוד עם מה שיש, ודווקא יש כבר הרבה. אבל לא מעטים מהכלים החדשים פותחים אפשרויות לימודיות אמיתיות וחבל יהיה אם לא ננצל אותם כדי ליצור למידה משמעותית וטובה יותר.
אינני בטוח שנכון לכנות את אלה "פדגוגיות חדשות". נכון, לא מדובר בשיטות המסורתיות של הקנייה יבשה שממילא קשה למצוא מישהו שעוד דבק בהן. אולי מהבחינה הזאת יש באמת משהו חדש, אבל ה-"חדש" הזה יונק ממסורות מכובדות, ודי ותיקות.
אם פעם חשבו שהכוונה ב-"כלים חדשים" היתה וורד ופאוארפויט, הרי ברור שעומדים לרשותנו היום כלים אחרים שפותחים עבורנו אפשרויות פדגוגיות נפלאות, ולא הייתי רוצה שנגביל את עצמנו לכלים "ישנים". אי לכך, נדמה לי שאין לנו ברירה מאשר לנסות להתקדם בכל החזיתות.
נשלח ע"י:
יענקל | 27 נובמבר, 2007 13:22