ובדיוק בזה אמור לעסוק החינוך!
Actually you don't even need to create a Daily Me. With the Internet, it is increasingly easy for others to create one for you. If people know a little bit about you, they can discover, and tell you, what "people like you" tend to like — and they can create a Daily Me, just for you, in a matter of seconds. If your reading habits suggest that you believe that climate change is a fraud, the process of "collaborative filtering" can be used to find a lot of other material that you are inclined to like. Every year filtering and niche marketing become more sophisticated and refined. Studies show that on Amazon, many purchasers can be divided into "red-state camps" and "blue-state camps," and those who are in one or another camp receive suitable recommendations, ensuring that people will have plenty of materials that cater to, and support, their predilections.
לא פעם הסביבה החינוכית, בעזרת התקשוב, מסתכנת בנפילה בפח שעליו כותב סונסטיין. אין ויכוח על כך שבאינטרנט אפשר למצוא את הכל. אבל בדרך כלל האמירה הזאת מתחברת לחשש שתלמידים עשויים לערוך חיפושים ולמצוא מידע מסוכן, דוגמת אתרים גזעניים שנראים אמינים. סכנה לא פחות קטנה היא שהמטלה השגורה בפי מורים רבים "תמצאו מידע על ..." מזמינה תלמידים למצוא מידע שמחזקת דעות שהם כבר רכשו. ההתלהבות משפע המידע באינטרנט עשוייה לעוור מורים לעובדה שמציאת מידע כמטרה בפני עצמה איננה כל כך בעל ערך. האם זה יותר מדי לקוות שמורים ילמדו לבנות מטלות שבהן התלמידים מתבקשים למצוא מידע על נושא כלשהו שמציג לפחות שלוש גישות שונות לאותו נושא, לבחון את הגישות השונות ולהראות ממה כל גישה מבקשת להתעלם?
הטענה של סונסטיין, שאנחנו נוטים להסכים עם הדעות של הקבוצות שאליהן אנחנו שייכים, נראית לי די מובנת מאליה. אך אין זה אומר שהקבוצה שלנו תמיד צודקת. עוד יותר מאשר איסוף אין סופי של פיסות מידע, החינוך צריך לעזור לתלמיד לשקול דעות שונות על מנת לגבש דעה מבוססת משלו.
