לפני חודש
קליי בוראל פרסם בבלוג שלו שהוא מחפש תלמידי תיכון שירצו להשתתף בבלוג קבוצתי של תלמידי תיכון על העולם שלהם כתלמידים בעולם מתוקשב. לפני שבוע קראנו שהשקת הבלוג ממשמשת ובאה. והנה, נדמה לי שהיה זה אתמול שהמאמרונים הראשונים התחילו להופיע. ההתלהבות רבה: ביומיים הראשונים כמעט 400 אנשים סימנו את הבלוג –
Students 2.0 – בחשבונות הדלישס שלהם. נכון לעכשיו, שמונה תלמידים מרכיבים את הצוות של הבלוג, וכל אחד מהם כבר פרסם מאמרון. יש מה לקרוא – והוא בהחלט מעניין.
אישית, נמשכתי
למאמרון של סטייסי על העתקות (מה לעשות, הנושא קרוב לליבי). התרשמתי. הכתיבה זורמת והיא מעלה מחשבות רבות בלשון די עשירה. היא בוחנת את הנושא מהיבטים רבים, ואני מקבל את הרושם שהיא כותבת לעצמה לפחות באותה מידה שהיא כותבת למבוגרים שאולי מצפים לראות מה תלמידת תיכון כותבת. בין היתר אנחנו קוראים:
Even though teachers have lectured about the evils of plagiarism since 5th grade, I sometimes still find myself staring at the computer screen, unsure on whether I can copy my AP Environmental Science textbook’s definition of biodiversity or if I needed to paraphrase. Do I even know how to paraphrase that term when the textbook’s definition seems to leave no room for a more direct explanation? Teachers always tell students to reword things they write, but what if the student can’t think of another way to reword what they want to say? In this incidence, sheer laziness isn’t the factor behind it.
עלי להודות שאחת הסיבות שאני מתרשם מהפסקה הזאת היא מפני שאני מסכים איתה. אבל יש משהו בסגנון שלה, בדרך בה היא כותבת לא רק על נושא ההעתקה, אלא גם על עצמה, שמאד מרשים. בשלב מסויים במאמרון היא כותבת, למשל:
I should actually be working on my AP Human Geography project right now.
ובעצם, המשפט הזה הוא מה שקונה אותי. הוא רומז על כך שהיא מצליחה למצוא קול שהוא ייחודי לה.
הכותבים ל-Students 2.0 מודעים מאד לעובדה שמבוגרים צופים בהם.
קווין, שכותב על הבלוג באופן כללי מדגיש, למשל, שהוא רוצה שהקוראים של הבלוג שלהם יהיו אלה שעדיין לא משוכנעים ...: :
More than the gushing supporters, who gave us awards before we even launched.
אפשר להבין אותו. הרבה יותר מאשר שהוא רוצה תפיחה על שכם, הוא רוצה לעורר דיון. וכמובן שיש תומכים רבים שמוכנים, כבר מההתחלה, להלל. ב-TechLearning Blog
דייוויד ג'ייקס ממהר לחלק שבחים. ג'ייקס כותב:
What will be interesting to watch will be how a group of kids, basically high-school kids, step up and talk about the absolutely critical ideas that will require them to think beyond their years.
ואם זה לא מספיק, לקראת סוף המאמרון שלו הוא מוסיף:
The much larger idea that is embedded in Students 2.0 is that students are about to become much more involved in how they are educated. What happens when they figure out that these tools that they understand, that they’ve grown up with, can be used to make a difference, to create pressure, to put forth a collective will?
עלי להודות שבעיניי דבריו של ג'ייקס מביכים יותר מרק טיפה. התרשמתי מאד מהכתיבה של התלמידים האלה, ואני בהחלט מקווה שהם יוכלו להשמיע קול שאנחנו, המחנכים שלהם, נאזין לו. אבל קשה לא להרגיש שמה שמרגש את ג'ייקס היא העובדה שהתלמידים האלה מאמצים את הכלי שהוא (וגם אני) אוהב כל כך, ושהם משמיעים את הקול שלכם במגרש שלו/שלנו. אלפי תלמידים כותבים בלוגים. עשרות אלפים (ובוודאי יותר) מנהלים אתרונים אישיים ב-MySpace. אבל ג'ייקס כנראה אינו מתייחס לאותם בלוגים ואתרונים באותה רצינות שבה הוא מתייחס ל-School 2.0. וכי למה? נדמה לי שהסיבה קשורה לעובדה שאותם בלוגים אינם "מדברים" בקול שג'ייקס מזהה בתור הקול "הנכון". הוא איננו חש שהקול של אותם תלמידים אחרים תואם את תפיסתו. הוא איננו מזהה את דבריהם כחלק מהדיון שלדעתו צריך להתקיים. לעומת זאת, התלמידים של School 2.0 כן אימצו את הקול הזה. לכן, מה שכותבי School 2.0 עושים נחשב חדש ומבטיח. עלי להודות שאישית, אינני כל כך שונה מג'ייקס. גם אני מתרגש מכך שהתלמידים האלה "מצטרפים" למגרש שבו אני בחרתי לשחק. אני שמח להכליל אותם בדיון המתנהל בבלוגוספירה החינוכית. ובכל זאת, לא יזיק אם נאזין לקולות שאינם בוחרים להשמיע את עצמם בלשון ובסגנון שלנו.
תוויות: בלוגים
