כבוד הוא לי!
תוויות: הרהורים
אבל הנה, בשבוע האחרון מספר מאמרונים שלי כאן זכו לפרץ של תגובות (לפחות בממדים של הבלוג הזה), ומשני אנשים שאני (ובוודאי לא רק אני) מעריך מאד, כל אחד בתחומו – שושנה ו-אלישע. בעיני, תגובות מהשניים האלה הן באמת כבוד גדול, אבל התגובות שלהם העמידו אותי במצב שהיה די חדש עבורי. האם היה עלי לקפוץ לתוך הדיון, או האם עדיף היה לי להעניק לו חיים משלו, ולצפות בו, מרותק, מן הצד? אינני יודע, ולמען האמת, אני מנסה להתחמק מלהחליט. ובכל זאת, אנסה להגיב בכמה הבהרות.
הדיון התחיל בתגובה למאמרון שהביא תוצאות של סקר בארה"ב שהראה שבעצם מעט מאד אנשים משתמשים בכלי אופיס מקוונים (או אפילו שמעו על קיומם של כלים כאלה). אני הרהרתי אם יש צורך ללמד את השימוש בכלים האלה, ושושנה שאלה, במידה מסויימת של פליאה, אם כלי אופיס מקוונים באמת שונים כל כך מכלי אופיס "רגילים". במאמרון המשך ניסיתי להבהיר שאולי הכפתורים או התפריטים כמעט זהים, אבל הכתיבה בכלי מקוון מצריכה התייחסות אחרת מאשר הכתיבה למסמך שנשמר רק בדיסק הקשיח שלנו. לזה הגיב אלישע עם מספר הערות חשובות על הפרטיות ברשת (הערות שגלשו למאמרון נוסף). בשלב מסויים, השניים התכתבו ביניהם, ואני צפיתי מן הצד.
קראתי את הכל – כמה פעמים. בנוגע לפרטיות, נדמה לי כבר מספר פעמים ציינתי שאינני בין החוששים מאובדן הפרטיות בעידן האינטרנט. אני משוכנע שאנחנו חיים בתקופה שבה אנחנו עדים לשינוי משמעותי בדרכים שבהן אנחנו מתנהגים ומציגים את עצמנו במרחב הציבורי. אין ספק שמדובר בתקופה מבלבלת, גם לבני נוער, וגם למבוגרים, אבל אינני שותף לרבים מהחששות שאחרים מעלים. ובנוגע לכלים המקוונים, שושנה עצמה ציינה שעצם הדיון שהתפתח כאן נתן לה תשובה לשאלה שלה – אם אין צורך ללמד את השימוש בכלי זה או אחר, יש בכל זאת צורך "ללמד" כיצד להתמודד עם המציאות המקוונת. אך ללא קשר לדעה זאת או אחרת, שמחתי שיכולתי לשמש אכסניה לדעותיהם של שושנה ושל אלישע. אין לי ספק שהקולות שלהם חשובים מאד בדיון הזה. תודה.
היי ג'יי-
תודה גם לך.
הדברים שאתה כותב כאן, חשובים מכדי שישארו ללא תגובות. לי אישית צרמה העבודה שמאמרונים רבים שכתבת (ואני יודע מה גדולה ההשקעה בכתיבתם), נשארו מיותמים ללא תגובה. משום כך לקחתי על עצמי את תפקיד "המנענע", וכלל ידוע הוא "שמנענעים תפוז, ניתן לסחוט ממנו יותר מיץ", ובמקרה זה, המיץ הוא מתוק.
רק לצורך הבהרה וכדי שלא אובן לא נכון - גם אני אינני חושש מאובדן הפרטיות ברשת. ההפך הוא הנכון - אני משוכנע שהאנונימיות שאיפיינה את פעילות הרשת בעבר, רק מנעה את התפתחותה התקינה.
כל שאני מבקש הוא דבר פשוט - לאפשר לי להחליט על מה אני מסכים להחשף, ולכבד את החלקים אותם אני מחליט לשמור לעצמי. התערטלות מלאה, בין בהסכמה ובין בגניבת הדעת, פסולה בעיני, וכל נסיון של "אבירי הטכנולוגיה" לשכנע אותי שאלה פני הדברים, ואני צריך להתאים את עצמי לדרישות המצב החדש, לא ישכנעו אותי.
הדרך הנכונה היא לצאת מהגדרות ערכיות לעיצוב פני העתיד, ולא להיפך.
בהערכה על כל פועלך.
אלישע
נשלח ע"י:
אנונימי | 01 ינואר, 2008 23:26
ועוד שאלה לצורך הבהרה-
כיצד אמורים להתבצע תהליכי הרפליקציה והבניית הידע, בהם אנו רואים את עיקר צידוקו של הבלוג החינוכי, אם נוותר כל כך מהר על התגובות לדברים הנכתבים? האם התגובות הם סרח עודף, או מרכיב חיוני בתהליך אותו יוצר הבלוג?
אם התגובות הם מרכיב מהותי, אל תמהר כל כך לוותר לקהל קוראיך.
אלישע
נשלח ע"י:
אנונימי | 01 ינואר, 2008 23:44
וכדי להוסיף מימד היסטורי לנושא-
מסמך שאני שומר אצלי משנת 2001 וניכתב על ידי סמי פוליטורה למנהלי קהילות I.O.L בזמן המשבר הגדול של מכירת החברה לתפוז. המסמך עוסק בהיבט הערכי ביחסי ספק משתמשים-
http://www.pisga.org.il/iol.htm
ועל זה נאמר - אין חדש תחת השמש...
אלישע
נשלח ע"י:
אנונימי | 02 ינואר, 2008 00:14
היי ג'יי,
אלישע צודק- תגובות מוסיפות הרבה לבלוג. חשבתי על זה, ולדעתי הפוסטים שלך מקיפים ומנומקים מאד, וכך לא נותר לקוראים כמוני אלא להנות מהם באופן פסיבי. הפעם היחידה שבה הגבתי היתה כשחשתי (וגם אתה ציינת זאת) כי התקשית לחדד את הנקודה ולייצר חשיבה בהירה בנושא מסוים. התגובה שלי היתה הראשונה, ולאחריה הגיעו עוד תגובות.
לדעתי שווה לבדוק את נושא "הגירוי לתגובות" בבלוג: מה מעודד תגובה, איך ניתן לכוון תגובות לכיוון מסוים (בטוח שניתן)ועוד. מה דעתך?
נשלח ע"י:
Unknown | 05 ינואר, 2008 00:22