נושא השקיפות, את מידת החשיפה של האדם בעידן האינטרנט, הוא נושא שדורש את ההתייחסות שלנו באופן מתמיד. מזכירים לנו שכל מה שאנחנו עושים באינטרנט משאיר עקבות דיגיטליות שהחברים שלנו, ואנשים זרים לנו, וגם השלטונות, יכולים למצוא. אסתי, שהבלוג שלה שעוסק בעיקר בעבודה שלה כמדריכה וכמטמיעה של השימוש במחשב בבתי הספר, מתייחסת לנושא הזה מההיבט המקצועי.
אסתי כותבת:
השבוע הופנתה תשומת לבי למכתב שכותב אחד ההורים, שעוקב אחרי הפעילות המתנהלת בקמפוס. במכתב מפנה ההורה את תשומת לב המורים לעובדה, שהתלמידים מעלים את התוצרים לקבוצת הדיון, אך לא כולם זוכים להתייחסות אישית וספציפית של המורה.
ההערה הזאת בפני עצמה מעניינת מאד. על פניו, נדמה שהגיוני שכל תלמיד יזכה לתשובה מהמורה. כאשר תלמידים מגישים שיעורי בית למורה, הם מצפים לקבל אותם בחזרה עם הערות ו/או תיקונים, ואם כך, למה לא לצפות למשהו דומה בסביבה של קבוצות דיון. מצד שני, אין ספק שדרישה כזאת יוצרת עומס שקשה להאמין שהמורה יכול לעמוד בו. קבוצת דיון אינן (כך אני מקווה) רק העתקה של "דיון" בכיתה לסביבה המתוקשבת, אבל אם נתייחס אליהן כגירסה הדיגיטלית של הדיון בכיתה, נבין שמורה שמגיב לכל הערה של כל תלמיד בדיון בכיתה לא ייחשב כמורה בעל מעורבות עם תלמידיו, אלא כמורה שתלטן. במקום תגובות אישיות, נדמה לי שרצוי לנסות להסביר לאותו הורה מתלונן שקבוצת דיון המנוהלת בתבונה מאפשרת לתלמידים לבחון רעיונות שונים ולגבש לעצמם את עמדותיהם בנושא הנידון.
זאת גם הגישה של אסתי שמעלה מספר אפשרויות תגובה של המורה כגון סיכום קבוצתי של הנאמר בקבוצת הדיון, והתייחסות מכלילה לתוצר הקבוצתי של תלמידים. אבל חשוב ככל שהנושא הזה יהיה, הוא אינו העיקר של המאמרון של אסתי. הנושא שמעסיק אותה הוא אותה שקיפות בסביבה האינטרנטית שמאפשרת להורים להעיר. היא רואה בזה דרך לפיתוח המקצועיות של המורה:
צריך לזכור שכשפותחים את דלתות הכיתה, להורים יש נגישות לחומרים ויש להם הערות פדגוגיות שכדאי לקחת בחשבון וללמוד מהן. למרות שמורים מאד מאויימים מהעובדה שההורים רואים ומאירים נקודות, אני חושבת שזו בדיוק הנקודה להתפתחות המקצועית ולצמיחה של המורה.
נדמה לי שדרך אחרת לקרוא את אותה הערה של אסתי היא להבין שבעידן האינטרנט מורים פשוט יצטרכו ללמוד להתמודד עם המציאות החדשה הזאת שכל אחד יכול להסתכל על מה שהם עושים בכיתות שלהם. ואם הדבר הזה כבר בלתי-נמנע, אז כדאי לנצל אותו לטובה. כך אני מבין מתוך קריאה בין השורות של המאמרון של אסתי, והאמת היא שאני מסכים.
אבל למרות ההסכמה, אני גם חושש. משום מה, אינני רואה שדורשים את השקיפות הזאת מבעלי מקצוע אחרים. מנהלי חברות, למשל, אינן נדרשים להיות שקופים. זאת ועוד: עדיין לא מקובל לחדור לתוך הבתים שלנו ולהגיב באופן שוטף על כיצד אנחנו מגדלים את הילדים שלנו. אבל המורה, שמלכתחילה רבים מטילים ספק ב-"מקצועיות" של המקצוע שלו (הרי, כל אחד יכול ללמד בכיתה, לא?), צריך לא רק לקבל את השקיפות בשמחה, אלא גם לנצל אותה לשיפור המקצועיות שלו.
כאחד שרואה יתרונות רבים בשקיפות, אני חש צורך גם לציין שאינני בטוח שכל מי שדוגל בה עושה זאת מהטעם של השבחת המקצועיות. בתי ספר שאצלם הסביבה אינטרנטית נעשה לחלק בלתי-נפרד מתהליכי ההוראה והלמידה מזמינים את ההורים לצפות בנעשה. ואם מזמינים אותם, אז בוודאי צריכים גם להיות פתוחים להערות שלהם. אבל המורים באותם בתי ספר אינם צריכים לבטל את המקצועיות שלהם ולאמץ כל הערה שכל הורה מעיר. הם יכולים להזמין את ההורים להכנס לתהליך אמיתי של ליבון הסוגיות שונות, ואפילו להציע להורים לקרוא מאמרים חינוכיים תיאורטיים שיכולים לעזור להורים להבין את שיקולי הדעת להם. בצורה הזאת השקיפות באמת תוכל לפעול לא רק כחלון חד כיווני שמאפשר לצופים מבחוץ לראות מה קורה בפנים, אלה כחלון פתוח המאפשר זרימה רב-כיוונית של רעיונות.
תוויות: בית ספר - קהילה, מורים
התפר הידוע שבין מעורבות להתערבות.
הקו העדין שחוצים אותו בדרך כלל ברגל גסה.
תודה על הדברים החשובים האלה
איריס
נשלח ע"י:
אנונימי | 22 דצמבר, 2007 18:13