משנות ה-40 ועד לימינו
הסרט הזכיר לי דו-שיח מרתק בין שני אנשי חינוך אמריקאיים – דבורה מאיר ודיאן רביץ' – שבמהלך כמעט כל שנת 2007 ניהלו דיון מתמשך על גבי אתר האינטרנט של Education Week. נחשפתי לדיון הזה לפני בערך חודש דרך הבלוג של גארי סטייגר (שלפני חג המולד המליץ על שורה ארוכה של ספרים על חינוך שלצערי אני כנראה לא אקרא). מאיר ורביץ' התכתבו ביניהן, וההתכתבות קיבלה צורה של בלוג. הם דנו על נושאים רבים, כל פעם בצורה מעוררת תאבון לעוד. אחד הנושאים שלהן היה Progressive Education ומורשתו. (הקישור הקודם הוא לחלק מההתכתבות של חודש אפריל, 2007. חלקים מההתכתבות המלאה של החודש גם נוגעים בחינוך המתקדם.) בדיון ביניהן אנחנו קוראים על מגוון גישות שכולן טוענות לכתר של "מתקדם", ורביץ' שואלת, למשל, אם אנחנו מזדהים עם המציאות של הגישה המתקדמת, או עם הרעיון כפי שאנחנו רוצים לראות אותו היום.
מאיר מתארת ייצוג אפשרי של גישות חינוכיות שונות, כאשר המאפיינים הקובעים הם מידת היוזמה של המורה ושל התלמיד. (היא מציינת שהתיאור הוא בעצם של טד צי'טנדון). מהתיאור המילולי שלה, ניסיתי להציג אותו באופן גראפי: 
(1) How do we know what's true or not true? How credible is our evidence?
(2) Is there an alternate story? Perspective? How might this look from another viewpoint?
(3) Is there a connection between x and y? A pattern? Have I come across this before?
(4) What if... supposing that…? Could it have been otherwise if x not y had intervened?
(5) And finally, "who cares"? Does it matter? (And, perhaps, to whom?)
