« לדף הראשי | ערוץ 10, שימו לב: המצב לא כל כך נורא » | כבוד הוא לי! » | בשבח הסובייקטיביות » | האם דין הרשת כמו דין המחשב האישי? » | גלגול, בלבול, או סתם העתקה? » | אולי הבועה עוד יותר גדולה מאשר חשבתי » | פתיחות, ללא ביטול המקצועיות » | הדוריס לסינג שאני אזכור » | לא ירדתי לסוף דעתו » | ובדיוק בזה אמור לעסוק החינוך! » 

יום שבת, 5 בינואר 2008 

משנות ה-40 ועד לימינו

לפני כשבוע אריאלה העלתה סרט מרתק לתוך אדיורשת. הסרט מציג את החינוך המתקדם (Progressive Education) שזכה לפופולאריות בשנים שאחרי מלחמת העולם השנייה בארה"ב. הסרט מאפשר לנו הצצה על "שיטות" חינוכיות מסורתיות, ולצידן, שיטות הוראה ממוקדות תלמיד שאז נחשבו חדשות. השיטות האלו בדרך כלל מזוהות עם התיאוריות החינוכיות של ג'ון דיואי (אם כי, במהלך ההיסטוריה אפשר למצוא הוגים רבים שביטאו רעיונות דומים). כאשר צופים בסרט היום קשה לא להרגיש שגם השיטות המתקדמות האלו די מיושנות, אם כי התחושה הזאת נובעת אולי יותר מהבגדים, מהרהוט בבית הספר, ומעוד סממנים של התיישנות, מאשר מהגישה החינוכית עצמה. סביר להניח שכל מי שלמד במכללה למורים מכיר לפחות חלק מההיסטוריה של החינוך המתקדם – ובכל זאת, מעניין ונעים לצפות בסרט, ולראות כיצד הדברים באו לביטוי לפני שישים שנה.

הסרט הזכיר לי דו-שיח מרתק בין שני אנשי חינוך אמריקאיים – דבורה מאיר ודיאן רביץ' – שבמהלך כמעט כל שנת 2007 ניהלו דיון מתמשך על גבי אתר האינטרנט של Education Week. נחשפתי לדיון הזה לפני בערך חודש דרך הבלוג של גארי סטייגר (שלפני חג המולד המליץ על שורה ארוכה של ספרים על חינוך שלצערי אני כנראה לא אקרא). מאיר ורביץ' התכתבו ביניהן, וההתכתבות קיבלה צורה של בלוג. הם דנו על נושאים רבים, כל פעם בצורה מעוררת תאבון לעוד. אחד הנושאים שלהן היה Progressive Education ומורשתו. (הקישור הקודם הוא לחלק מההתכתבות של חודש אפריל, 2007. חלקים מההתכתבות המלאה של החודש גם נוגעים בחינוך המתקדם.) בדיון ביניהן אנחנו קוראים על מגוון גישות שכולן טוענות לכתר של "מתקדם", ורביץ' שואלת, למשל, אם אנחנו מזדהים עם המציאות של הגישה המתקדמת, או עם הרעיון כפי שאנחנו רוצים לראות אותו היום.

מאיר מתארת ייצוג אפשרי של גישות חינוכיות שונות, כאשר המאפיינים הקובעים הם מידת היוזמה של המורה ושל התלמיד. (היא מציינת שהתיאור הוא בעצם של טד צי'טנדון). מהתיאור המילולי שלה, ניסיתי להציג אותו באופן גראפי:

לא מצאתי שמחשבים, האינטרנט, או טכנולוגיה באופן כללי היו בין הנושאים שעליהם מאיר ורביץ' התכתבו, וחבל. לעומת זאת, יש התייחסות ללמידה, ולמטרות הבסיסיות של החינוך. מאיר מתארת חמישה "הרגלים שכליים" שגיבש איש החינוך טד סיזר שלדעתי מגדירים את המידענות הבסיסית בצורה מאד קולעת:
(1) How do we know what's true or not true? How credible is our evidence?
(2) Is there an alternate story? Perspective? How might this look from another viewpoint?
(3) Is there a connection between x and y? A pattern? Have I come across this before?
(4) What if... supposing that…? Could it have been otherwise if x not y had intervened?
(5) And finally, "who cares"? Does it matter? (And, perhaps, to whom?)

אז אם או בלי התייחסות לאינטרנט, עיון בדיונים בין מאיר ורביץ' יכול להעשיר את המחשבה החינוכית של כולנו, ובאופן כללי הם דוגמה מהנה ביותר של ההפריה ההדדית שכתיבה ציבורית יכולה ליצור.

תוויות: ,

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates