« לדף הראשי | בין מאמרון לתגובה » | משנות ה-40 ועד לימינו » | ערוץ 10, שימו לב: המצב לא כל כך נורא » | כבוד הוא לי! » | בשבח הסובייקטיביות » | האם דין הרשת כמו דין המחשב האישי? » | גלגול, בלבול, או סתם העתקה? » | אולי הבועה עוד יותר גדולה מאשר חשבתי » | פתיחות, ללא ביטול המקצועיות » | הדוריס לסינג שאני אזכור » 

יום שלישי, 8 בינואר 2008 

לקרוא ולכתוב, ושוב לקרוא ולכתוב

לפני כשלושה שבועות קראתי מאמר מעניין מאד באתר של השבועון ניו יורקר - Twilight of the Book. המאמר סוקר את הירידה התלולה והמתמדת בקריאה בעולם המערבי. מדובר בעיקר בספרות יפה, אבל באופן כללי בכל סוג של טקסט.

המאמר עצמו מאד עניין אותי. מה לעשות, ונושאים הקשורים לאוריינות, כמו הדרכים שבהן הכתב משפיע על החשיבה, או המהפכה של הדפוס, הם בין הנושאים האהובים עלי. עם זאת, לא חשתי שאוכל להתייחס אליו כאן. לא היה בו משהו שגרם לנורה לדלוק מעל לראש, או שגרם לי לאמור לעצמי שאני חייב לדווח עליו. הוא אמנם ריכז נתונים רבים, ומעניינים, ועורר שאלות מפתות בנוגע למקום של הקריאה בתרבות שלנו, אבל לא זיהיתי בו משהו שעורר אצלי את הדחף לכתוב עליו. אבל כאשר קראתי את המאמרונים האחרונים בבלוג של Artichoke, מצאתי שגם היא התייחסה אליו, ומכיוון שנראה לי חשוב מאד לחינוך.

Artichoke מספרת סיפורים. מה שמרתק בבלוג שלה היא הדרך שבה היא מפתחת סיפור שתחילה נראה תלוש מכל הקשר שפתאום מתגבש לרעיון מזוכך וברור. הקורא מבין שבעצם, יש פואנטה. ובאופן פארדוקסלי, בסיפור ש-Artichoke סיפרה הפעם – A World Without Doubt – הפואנטה היא שהסוגים ה-"חדשים" של אוריינות שמרבים היום לעודד בבתי הספר אמנם "מספרים סיפור", אבל בעצם, הסיפור איננו האמצעי העדיף על מנת להבין "פואנטה" מורכבת.

הרעיון המרכזי הזה צומח מהרעיונות של וולטר אונג, שתיאר, עוד לפני כ-25 שנים את ההבדלים בין תרבויות מבוססת דיבור לבין תרבויות מבוססות המילה הכתובה. אונג טען שבהשפעת הטלוויזיה ומכשירים דומים תרבויות טכנולוגיות נכנסות לשלב שהוא כינה "secondary orality", שלב תרבותי שבו הסיפור חוזר להיות האמצעי המרכזי כדי להעביר מסר. הבעיה היא ש-"מסרים" מורכבים אינם עוברים כל כך בקלות דרך סיפורים. מתוך המאמר בניו יורקר:
Whereas literates can rotate concepts in their minds abstractly, orals embed their thoughts in stories. According to Ong, the best way to preserve ideas in the absence of writing is to “think memorable thoughts,” whose zing insures their transmission. In an oral culture, cliché and stereotype are valued, as accumulations of wisdom, and analysis is frowned upon, for putting those accumulations at risk. There’s no such concept as plagiarism, and redundancy is an asset that helps an audience follow a complex argument.

בעיני Artichoke, וגם בעיני, המצב הזה מעורר חששות רבים. היא מצטטת עוד מתוך המאמר בניו יורקר:
It can be amusing to read a magazine whose principles you despise, but it is almost unbearable to watch such a television show. And so, in a culture of secondary orality, we may be less likely to spend time with ideas we disagree with.

לאור האפשרות הזאת היא שואלת אם העיסוק הרב שלנו סביב וידיאו, וסביב "איך לספר סיפור" בבית הספר איננו יוצר סכנה שבמקום ללמוד להיפתח לרעיונות חדשים, נלמד להסגר בפני כל דבר שזר לנו. אולי זה אינו צריך להפתיע אותנו, אבל מאמר בעיתון ניו זינלנדי מלפני מספר שבועות דיווח על תוצאות של מחקר שחיזקו את החשש הזה:
Researchers from the University of New South Wales (UNSW) have found that while Internet searches do bring up a variety of useful materials, people pay more attention to information that matches their pre-existing beliefs.

כריס אנדרסון (ההוא מ-"הזנב הארוך"), בסקירה על הספר "הברבור השחור" התייחס למידה שבה הסיפור יכול להגביל אותנו:
Our brains are wired for narrative, not statistical uncertainty. And so we tell ourselves simple stories to explain complex things we don't - and, most importantly, can't - know.

אני אוהב סיפורים. אני אוהב אותם באודיו, וגם בוידיאו, וכמעט בכל דרך שמישהו מוכן לספר אותם. אני משוכנע שהיכולת לספר סיפור, דרך אמצעים רבים ומגוונים, היא בין ה-"כישורים" שרצוי שתלמידים ילמדו בבית הספר. אבל גם ברור לי שאם אנחנו רוצים שהתלמידים שלנו יוכלו להבין רעיון מורכב, הסיפורים שלהם יצטרכו לבוא כהשלמה לטקסטים "מסורתיים" ולא להחליף אותם.

תוויות: ,

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates