« לדף הראשי | כמעט מידי יום צריכים לשאול מה צריכים ללמד » | סתם כמה הרהורים בעקבות קריאה » | לקרוא ולכתוב, ושוב לקרוא ולכתוב » | בין מאמרון לתגובה » | משנות ה-40 ועד לימינו » | ערוץ 10, שימו לב: המצב לא כל כך נורא » | כבוד הוא לי! » | בשבח הסובייקטיביות » | האם דין הרשת כמו דין המחשב האישי? » | גלגול, בלבול, או סתם העתקה? » 

יום שני, 14 בינואר 2008 

מעשה בלעם בלוגי

לפני שבועיים, עם פרוס השנה האזרחית החדשה, טום הופמן פרסם בבלוג שלו מה שהוא כינה "ציטטת השנה". הוא ציטט מפקח במערכת החינוך היפאנית שהתייחס לקצב השינוי של תוכנית הלימודים היפאנית:
We change the Course of Study about every ten years. But the truth is that ten years is too short a time to change classroom education. If we greatly changed the Course of Study every ten years, teachers would be turning their heads this way and that so often that their necks would break. So we make major changes in the Course of Study only every twenty years or so, and in between it's just fine tuning.

אכן, צריכים לקרוא את המשפטים האלה פעמיים, ולגרד בראש. לשנות את תוכנית הלימודים פעם בעשור? בתקופה של שינוי טכנולוגי כל כך מהיר? הדבר אכן נשמע די אבסורד. אבל רגע - הוא טוען שאפילו הקצב הזה מהיר מדי ושבעצם עדיף לערוך שינויים כל עשרים שנה. קשה לא להרגיש שיש משהו די מגוחך באמירה כזאת. אבל זה לא הכל. הופמן מוסיף שבעצם, הציטטה איננה מהשנה החולפת, אלא משנת 2000.

היה לי די ברור שארצה להעביר את הקטע הזה הלאה - אם לא משום סיבה אחרת, אז לפחות כדי שאפשר יהיה להעלות חיוך על פני כל מי שקורא אותו. ובכל זאת, חשתי צורך לבדוק את המקור ולהבין את ההקשר. מצאתי שהמקור הוא מאמר של Catherine Lewis, חוקרת חינוכית שצללה לתוך עולם ה-lesson study היפאנית, והביאה את הרעיון הזה (אולי בקיצור, ובוודאי בלי הכבוד הראוי לו - סמינרים של מורים סביב שיעורים לדוגמה) לארה"ב. המאמר עצמו הוא תעתיק של הרצאה על הנושא של lesson study בכנס של חוקרים חינוכיים משנת 2000, והקריאה בו ... מרתקת.

אכן, הציטטה מופיעה במהלך ההרצאה (לקראת הסוף), אם כי קשה להגיד שהיא מהווה בה חלק מרכזי. לואיס מביאה אותה כחלק מטענה שבעצם הקצב היחיסת איטי של שינוי בתוכנית הלימודים היפאנית יוצר יציבות במערכת שמאפשרת למורים להתמקד בשינויים משמעותיים. לא פחות חשוב, ואולי הרבה יותר, היא הפתיחות שבתוכנית הלימודים הזאת. לואיס כותבת שהתוכנית איננה רשימה מפורטת של סטנדרטים שמנחים את המורה בכל שלב של ההוראה, אלא תיאור די אמורפי של מטרות לימודיות כלליות שמשאירות מרחב רב למורים לפרש אותן בשטח לפי ראות עיניהם:
The changes made to these documents (about once a decade) are often brief, abstract descriptions of new goals: "autonomy," "initiative", "desire to learn" "problem-solving capacity". Although I initially found these vague goals - provided without accompanying concrete examples - frustrating, they may reflect an underlying assumption that policymakers cannot define good classroom practice.

לאור זה, במקום שהשינוי האיטי של תוכנית הלימודים מעורר לעג מפני שהוא איננו תואם את השינוי המהיר של הטכנולוגיה, הוא בעצם מהווה תשתית לחשיבה חינוכית מעמיקה.

עלי להודות לטום הופמן שגירה אותי, אם כי כנראה לא בכוונה, לקרוא את המאמר המרתק של לואיס, וכך לאפשר לי להציץ טיפה לתוך המערכת החינוכית היפאנית (שעליה, אני חייב להודות, לא ידעתי דבר). דרך המאמר הזה נחשפתי לנושא המרשים של lesson study שמראה שמורים יכולים ללמוד בהצלחה זה מזה. ולמרות שתחילה באתי לקלל, אחרי קריאת המאמר, יצאתי מברך.

תוויות: ,

אפרופו מערכת החינוך היפנית, נזכרתי במאמר שנתקלתי בו לא מזמן:

http://www.nytimes.com/2008/01/02/business/worldbusiness/02japan.html?_r=1&incamp=article_popular_5&oref=slogin

איריס

רשמי מסע/ד"ר עמי וולנסקי
מגמות שינוי במערכת החינוך היפנית-
http://www.education.gov.il/hadracha/gilaion19.htm#e
אלישע

הוסף תגובה

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates