לפני שלושה שבועות
ג'ף אוטכט הצהיר בבלוג שלו שמורים צריכים ללמוד להשתמש ב-
Google+. אוטכט ציין שלפני כחמש שנים, כאשר קומץ של אנשי חינוך התחילו לבחון את היכולות של Twitter, מורים אחרים הביטו בהם בפליאה ולא הבינו למה הם מבזבזים את זמנם עם כלי כזה. אבל היום, הוא מוסיף, מורים רבים נשבעים ש-Twitter הוא כלי שאי-אפשר בלעדיו. לפי אוטכט, המצב של Twitter אז הוא המצב היום לגבי
Google+:
Google+ is where Twitter was in 2007. We the users are trying to figure out its best use. We ended up using Twitter in a way that the founders never thought we would. It took people playing with the site, playing with the features, and in the end, we the users defined how it would be used and once that happened it went mainstream.
קיימת עקומה מוכרת מאד בנוגע למסלול שכלי זה או אחר עובר עד אשר הוא מתקבל בציבור והופך לנחלת הכלל. יכול להיות שאוטכט צודק לגבי
Google+, ומה שנראה היום סתם כעוד כלי של רשתות חברתיות, כלי שספק אם הוא עושה משהו שונה מהרבה כלים אחרים שכבר בשימוש, עשוי בעתיד להיהפך לאחד הכלים הנחוצים לנו ביותר. אבל קשה להתכחש לעובדה שבכל זמן נתון השוק מוצף בכלים שנחשבים "הדבר הגדול הבא". כלים רבים שפעם התייחסו אליהם כך בקושי ממלאים נישה צדדית בנוף התקשובי-חינוכי היום. אבל לא מעניין אותי כאן לאמת או להפריך את התחזית של אוטכט. מה שמעניין אותי כאן היא
התגובה של דאג ג'ונסון. ג'ונסון הוא מורה וספרן במדינת מינסוטה שמוכר מאד בבלוגוספירה החינוכית. בתגובה שלו ג'ונסון איננו שולל את השימוש ב-
Google+ (או בשום כלי אחר). במקום זה הוא מעלה בעיה יסודית יותר: כבר היום הוא איננו מצליח להתמודד עם כל הכלים החברתיים שנמצאים באמתחתו, והוא איננו מבין כיצד אפשר להוסיף לכל אלה השימוש ב-
Google+. ג'ונסון מונה רשימה די ארוכה של כלים שעבורם הוא פתח חשבונות אבל איננו משתמש בהם. זאת ועוד: הוא מודה שכבר היום, מעבר לחינוך והשימוש בתקשוב בחינוך, אין לו כל כך הרבה עיסוקים אחרים:
And here's the scary thing. Unlike most of the young teachers here on staff, I don't really have much of a life outside my professional interests. I don't go to sporting events or watch TV. I don't have a young family that demands my attention. I don't have hobbies like woodworking or car restoring or cross-dressing. (Just wanted to see if you were paying attention.) I enjoy technology and learning new things, but for me this is all becoming overwhelming.
ג'ונסון מהרהר אם בכלל אפשר ללמד את היכולת להבחין בין כלים שונים ולזהות את אלה שהם באמת חשובים ויעילים. הוא גם שואל האם יש באמת צורך שכל מורה ישתמש בכל כלי. לג'ונסון הצעה די פשוטה:
My thought is that when any pundit recommends a new tool, they be required to suggest a tool that is no longer useful.
ברור שההצעה של ג'ונסון נובעת מהעובדה שיש רק 24 שעות בכל יום, ושאם אנחנו רוצים להכניס עוד עיסוק לתוכו, נצטרך גם להוציא משהו. יש הגיון די בריא בהצעה הזאת.
לפני שבוע
אוטכט השיב (בבלוג שלו) לג'ונסון בתשובה שנראית לי די צפויה. הוא איננו טוען שכל מורה צריך להשתמש ב-
Google+, אבל הוא חושב שכל מי שמנסה לקדם את התקשוב בחינוך כן צריך. התשובה הזאת היא עבור
Google+, ולא עבור השאלה כיצד להחליט במה להשתמש ועל מה לוותר. בנושא הזה אוטכט טוען שאכן יש צורך, וגם אפשרות, ללמד להבחין ולבחור בין כלים חברתיים שונים כדי להחליט מה מתאים לשימוש לפי הצרכים הספציפיים של כל מורה. בנוסף, הוא מצהיר על מה שנראית לי כמדיניות כללית ראויה:
Not every teacher needs to be using every tool. But every teacher should be exposing students to the social-networking tools of their discipline. ....
Not every teacher needs to be using every tool, but every teacher should be using some tool.
קשה להתווכח עם קביעה כזאת, אבל יש פער גדול בין להתווכח לבין לשאול "אז מה?". ג'ונסון העלה בעיה אמיתית, והוא זוכה לקביעה סתמית למדי מאוטכט. היום, פחות מאשר אנחנו צריכים להחשף לכלים חדשים, אנחנו צריכים ללמוד לברור ביניהם. היום, כמעט לכל אחד רשימה של כלים שלדעתו אי-אפשר בלעדיהם. גם לפני חמש שנים חשנו שאנחנו מוצפים בכלים שאיננו יודעים מה לעשות איתם, והיום המצב הזה רק החריף. אבל אוטכט משיב כאילו אנחנו עדיין נמצאים ב-2007. למרבה הצער, כך גם לגבי סרטון שאוטכט מכניס למאמרון שלו כדי להמחיש את הגישה שלו.
אוטכט משלב לתוך המאמרון שלו
סרטון של הרצאה של אלכסנדרה סמואל מחודש יוני השנה, הרצאה שנערכה במפגש TEDx, מסגרת דמוית TED, אבל עצמאי, בוויקטוריה שבקנדה. בהרצאה שלה סמואל טוענת שמי שמבלה שעות רבות בסביבה ה-"וירטואלית" איננו צריך להרגיש לא נוח או להתנצל על כך. לפי תפיסתה, הסביבה הזאת איננה פחות "אמיתית" מאשר הסביבה המוחשית והפיסית שבה אנחנו מתפקדים יום-יום. לפי סמואל, כאשר אנחנו מתנצלים על השהות ברשת, אנחנו מתכחשים לערך הרב שאפשר למצוא שם. אין לי ויכוח עם הגישה הזאת – אני דווקא מאד מסכים איתה. אבל אינני מוצא את הקשר בין הטענה של סמואל לבין דבריו של אוטכט. יש הרי מרחק גדול מאד בין לראות את החיים ברשת כלגיטימיים ואפילו רצוים, לבין להכריז שצריכים לאמץ כמעט כל כלי שיוצא לשוק.
בסיכום התגובה שלו לג'ונסון, אוטכט חוזר אל ההרצאה של סמואל ומסיק ממנה מסקנה הקשורה לתפקיד המורה בעידן התקשוב:
Much like the video talks about above, I think all these things, online social-networks and our offline life, are melding together to become…..life. What we need to be teaching students is how it all fits together.
אבל נכון ככל שזה יהיה (ושוב, אני מסכים), אין מנוס מאשר לשאול "אז מה?". סמואל היא דמות מוכרת בעולם הרשת. בעבר נהניתי והתרשמתי ממאמרים שהיא כתבה (ובנוסף, היא נשואה לרוב קוטינגהם, צייר קומיקס מחונן שמצליח להאיר את הרשת באור מיוחד, ומאד מצחיק). אבל נראה לי מוזר שבשנת 2012 צריכים להקדיש הרצאה לתובנה הזאת. חשבתי שהנושא הזה כבר מזמן הפסיק לעורר מחלוקת. ודווקא מפני שלא צריכה להיות סביבו מחלוקת, חשוב לנו לעבור הלאה לנושאים קשים יותר כמו זה שג'ונסון מעלה. אכן, אנחנו חיים חלק ניכר מחיינו ברשת, ומפני שכך, לא יזיק אם כאשר אנחנו פוגשים כלי חדש ומחליטים שאנחנו זקוקים לו, נשמור על השפיות שלנו על ידי כך שנפנה לו קצת מקום על ידי ויתור על כלי ישן.