« לדף הראשי | כאשר נעשה יותר יקר לא להשתמש בו ... » | אותן המילים, אבל תפיסות מנוגדות » | כאשר כישורי המאה ה-21 פוגשים תפיסת העולם של ה...? » | תוספת קטנה לתקווה ליותר » | היה אפשר לקוות ליותר » | דבר כזה בדרך כלל "ממציאים" כבדיחה » | נתונים לשם מה? » | לא על התקשוב לבדו » | רק חאן רוצה לשפר את החינוך? » | בין מסגרת מקבעת לפתיחות מוגזמת » 

יום שני, 16 ביולי 2012 

מבט אחר על למידה במאה ה-21

מוקדם יותר החודש התייחסתי לבלוג קבוצתי חדש עם מגמות שנראו לי לרוב שיווקיות. ציינתי אז שאין זאת סיבה מספקת לא לעקוב אחריו, וכעדות לכך ציינתי מאמרון חשוב של ויל ריצ'רדסון שהתפרסם בו. אבל יתכן מאד שהתרומה של ריצ'רדסון הוא היוצא מן הכלל שמוכיח את הכלל. ומהו הכלל? שהבלוג יתמלא במאמרונים שיודעים לנגן על מיתרים צפויים למדי, שהוא יידע ליצור את הרושם שהוא נמצא בחזית השינוי החינוכי, אך למעשה הוא ממחזר דברים די נדושים. אבל גם אם זה באמת המצב, קשה לבוא אליו בטענות, הרי בתחום התקשוב החינוכי התרגלנו לכך שהנדוש עולה על המקורי באחוזים ניכרים מאד. ולמען האמת, קשה מאד לדרוש שכל אחד שכותב בתחום יכתוב משהו שעדיין לא קראנו.

שני מאמרונים של החודש האחרון בבלוג הזה ממחישים את הבעיה הזאת. לקראת סוף יוני אדם בלו פרסם מאמרון אורח בבלוג. בלו הוא מורה עם נסיון מרשים ביזמות חינוכית תקשובית. כבר מתחילת המאמרון בלו מנמיך ציפיות אצל הקוראים:
The problem with defining what 21st-century education will look like is that anyone who says they don’t know can easily be perceived a complacent relic with no vision for change, while anyone who professes to have the answer is seen as a pompous and shortsighted fool. I will take the middle ground: While I can’t say with certainty what the next 87-plus years will look like, I feel confident that certain important shifts have begun and will continue so that learners of today are making the most of their educational experiences and the society in which they live.
במילים אחרות, הוא כבר מכין אותנו לכך שהדברים שהוא כותב די פרווה. הוא מבקש להראות לנו שהחינוך היום שונה מבעבר, אבל ההבדלים שעליהם הוא מצביע הם מהסוג שכבר זוהו פחות או יותר על ידי כולם. נדמה לי שהוא עומד בדברו: הוא מדגיש שהגורם המרכזי לשינוי בחינוך היום הוא הזמינות של המידע. הוא כותב שהיום אפשר ללמוד מכל מקום ובכל עת - קביעה שמידת המקוריות שלה שואפת למינימום. כמו-כן, הוא מסביר שתפקיד המורה משתנה. המורה כבר איננו זה שעומד בקדמת הכיתה, אלא יכול להיות בכל מקום, ולכן בעצם כל אחד יכול להיות מורה. מכאן, קל להגיע לקביעה נדושה נוספת:
We as educators need to be open to learning. Being a “lifelong learner” means admitting that you don’t have all of the answers.
מאמרונים עם המילים "למידה של המאה ה-21" או מילים דומות בכותרת כנראה מושכים קוראים (ארבעה כאלה התפרסמו בחודש האחרון ב-SmartBlog on Education). לפני שבוע התפרסם שם עוד מאמרון אורח, הפעם של מרי-בת הרץ, מורה ובלוגרית עם נסיון די רב. הרץ כותבת על "The problem with 21st-century education". להבדיל מבלו שמתקשה לספר לנו משהו מעבר לנדוש, הרץ כבר מודה שמדובר באמרת כנף נדושה שכמעט לגמרי התרוקנה מתוכן. היא מציינת שרבים מדגישים שבזכות זמינות המידע התקופה הנוכחית היא תקופה של שינוי בחינוך, אבל היא מוסיפה:
Yes, technology has changed, and yes, we are no longer concerned with our students finding information, but rather what to do with it all, but does teaching itself really need to change in drastic ways?
הרץ מציינת שאמרות כנף גודשות את השיח החינוכי. היא מזכירה לנו, למשל, ש-"הפיכת הכיתה" איננה רעיון חדש, ומציינת שגישות כמו "התלמיד במרכז", או "למידה מותאמת אישית" כבר נמצאות איתנו דורות. אם היום אלה נשמעות לנו כחדשות, זה בעיקר הודות לכך שבמשך תקופה ארוכה הדגש החינוכי היה אחר. היא כותבת שהפופולאריות המחודשת של הגישות האלו היום:
... is a knee-jerk reaction to a decade of teach-to-the-test, drill-and-kill practices that have stripped the student out of the equation.
כפי שאפשר לנחש, אני מזדהה עם דבריה של הרץ, הן מבחינת הקביעה שבעצם אין כאן הרבה חדש, והן מבחינת הסיבות להתעניינות המחודשת בגישות הבנייתיות. מעציב אותי שיש עדיין צורך בכתיבת דברים האלה, אבל לאור העובדה שרבים ממשיכים להשמיע אמירות ריקות מתוכן, טוב שהרץ מציגה גישה פחות נוצצת, אבל יותר שקולה.

האם כל זה אומר שעלינו להסיק שבעצם אין חדש תחת השמש התקשובית? קנדס שיבלי מוצאת חדש, אם כי מזווית קצת אחרת. במאמרון בבלוג שלה מלפני כמעט חודש היא שואלת אילו טכנולוגיות ילד בן חמש היום יכיר כשהוא יסיים את בית הספר בשנת 2025:
He will graduate from high school in 2025, assuming we still have high schools. With all the changes occurring in technology, funding, and public education policy, who dares to predict what this five year old will see during his K-12 years.
שיבלי אמנם שואלת מי יעז לנבא, אבל היא בכל זאת מנסה. בסידרה של "השוואות" היא מעמידה את המציאות של אותו תלמיד היום מול המציאות שהוא אולי יפגוש בעתיד. אני מביא כאן רק כמה מאלה:
2012 - all interfaces are touchable or talkable : 2025 - I just think it and it happens or explains why it cannot happen.

2012 - I swipe away what I don't like : 2025 - I see, hear, or experience only what I DO like.

2012 - Maps talk : 2018 - There is no such thing as "map skills." Direction and location are experienced, never represented in 2D.

2012 - Words talk when I touch them: 2025 - Text constantly changes/evolves as I "read" and adapts to my thoughts about what it says

2012 - My fingers change how things look : 2025 - My eyes and mind change how things look.
בדרך כלל אינני מתלהב מנבואות מהסוג הזה. לדעתי הן אינן עוזרות לנו להבין כיצד החינוך ישתנה, או צריך להשתנות. האם ה-"עובדה" שהטקסט עשוי להתאים את עצמו למחשבותיי כלפי מה שאני קורא אומרת משהו לגבי הצורך, או העדר הצורך, ללמוד לקרוא? אם בכלל אפשר להסיק מסקנה מהתחזיות העתידיות של שיבלי, נדמה לי שהמסקנה היא שבעתיד בכלל לא נהיה זקוקים למיומנויות מהסוג שבית הספר מבקש לפתח.

אבל לפחות בנקודה אחת התחזיות של שיבלי עושות משהו שהמאמרונים ב-SmartBlog On Education אינם עושים – הן מעוררות עניין; הן מחייבות אותנו לחשוב אחרת. בחינת התחזיות של שיבלי לצד הדברים שמרבים לכתוב על בית הספר של המאה ה-21, או על הכישורים הדרושים כדי להצליח במאה הזאת, ממחישה לנו עד כמה רוב הדיבורים על למידה במאה ה-21 חסרי מעוף. פעם אחר פעם אנחנו קוראים על כך שעלינו להכשיר את התלמיד לעתיד לא ידוע, אבל לעתים קרובות מדי ה-"לא ידוע" הזה נשאר בגדר סיסמה ריקה. אפילו אם התחזיות של שיבלי אינן נראות מציאותיות, הן מזמינות אותנו לחשוב בצורה יצירתית על העתיד.

תוויות:

שתי הערות:
לעיתים ההכשרה של התלמיד היא הכי רחוקה מלהיות לעתיד לא ידוע. היא פעמים רבות כתובה במאמרים ככזו שמייעדת אותו להיות עובד יעיל ואז פשוט צריך לבחון מהם צרכי השוק ועל פיהם ולהתאים את ההכשרה של התלמיד. בכל מקרה לדעתי אין ממש ממש קשר בין זה ובין חינוך.

הערה נוספת קשורה לממשק אדם מכונה. נראה כי קנדס שיבלי עוסקת בחיזוי של ממשק אדם מכונה ב-2025. ברור שמהאופן שבו האדם ישתמש במחשבים ובאמצעים אחרים יוגדרו חלק מהכישורים שאליהם הוא דרוש אך היא לא עוסקת בכיוון הכללי שאליו פונה הלמידה. היא אומנם יצירתית אך הדימיון שלה מופנה לאופן ההפעלה של האדם את המכונה ולא ליעוד או המגמה שאליה הלומד הולך.

הוסף תגובה

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates