אחרי חודש של דממה בבלוג קשה לחזור לכתיבה. אפשר אפילו להגיד שכמעט אבד לי הרגל הכתיבה שלפני לא הרבה זמן היה דבר שיגרתי ויחסית קל. עם "החזרה לכתיבה" הנטייה הראשונה היא להסביר, אבל בעצם ההסבר די צפוי. מדובר בתרכובת של כל הגורמים הרגילים – צרכי פרנסה, התחייבויות אחרות, עניינים משפחתיים, עייפות החומר, ועוד. לפני שבוע כתבתי בערך חצי מאמרון (שנשמר כטיוטה) בנסיון לבחון (ולהסביר) כיצד דממה של חודש משפיעה עלי. אני שואל את עצמי אם אולי אופי הבלוג הזה צריך להשתנות כדי ליישר קו עם הקושי להתמיד בכתיבה "ארוכה". אבל בסופו של דבר כל זה איננו רלוונטי. אם אני מתכוון לכתוב, רצוי פשוט לעשות זאת. הבעיה המרכזית היא שבמהלך החודש "האבוד" התפרסמו מספר רב של מאמרונים הראויים להתייחסות, וקשה להחליט היכן להתחיל ועל מה לוותר. הוויתור איננו קל, אבל הוא הכרחי. ואי לכך ... רצוי כבר להתחיל.
מספר פעמים בעבר ציטטתי כאן מהבלוג של ליסה ליין. מבחינת התפיסה החינוכית שלה, ליין נמשכת לסביבות למידה פתוחות, אבל הנסיון שלה בהוראה (לרוב במכללות שניתן לכנות אותן אקדמיות למחצה) משכנע אותה שהסטודנטים שלה זקוקים למסגרות לימוד ברורות, יחסית "סגורות". מידי פעם היא מתמודדת עם המתח בין הגישה החינוכית שלה לבין מה שהיא מזהה כצרכים של הסטודנטים.
במאמרון מלפני שבוע האמביוולנטיות הזאת עולה שוב, הפעם בהתייחסות לשימוש במערכות לניהול הלמידה (LMS) בקורסים שהיא מלמדת. היא מבינה שמצד אחד המערכות האלו מעניקות לסטודנטים שלה מסגרת שמאד נחוצה להם. אבל מצד שני היא חוששת שהמסגרת הזאת מקבעת ומגבילה אותם. הסטודנטים, כמובן, אינם מקשה אחת. יש ביניהם כאלה שיכולים להתמודד עם הפתיחות, ולעומתם כאלה שעבורם מסגרת ה-LMS חיוני, ואפילו הכרחי:
I've used
Blackboard and
Moodle and
WordPress. I've watched my own students get lost, inside and outside an LMS. I've seen them ignore the obvious, mislay the instructions, forget the deadlines, fail the class, inside and outside an LMS. I've also seen them fly outside the box, discover wonderful things, build their own learning, both inside and outside an LMS. In
my SMOOC I've guided a global contingent of adults in using their own blogs, aggregated to a central blog, and had some get lost, and some get joy.
על אף הגיוון הזה, די ברור לה שעבור רוב הסטודנטים המסגרת של ה-LMS נחוצה (ובנוסף, היא מודעת לכך שלא הכל חיובי בממלכת המדיה החברתית). ליין מהרהרת אם אולי, כאשר היא נוטה לצד הפתיחות, היא נותנת לאידיאולוגיה שלה להשפיע על מה שהיא מבינה כמתאים לסטודנטים שלה. היא מעידה על עצמה שהיא מנוסה מאד בבניית מטלות משמעותיות ושילובן לתוך ה-LMS, ולכן בכלל לא ברור לה אם הרשתיות הפתוחה בה היא דוגלת עד כדי כך חשובה בקורסים שלה:
Will their learning really improve if they search the web for primary sources and post them on their own blog instead of in a dedicated class space? Will they learn history better communicating with fellow (18 and 19-year-old) students in the space where they talk to their friends? Will they become better historians if they follow their own interests to the exclusion of, for lack of a better term, the canon of historical “content” considered basic knowledge in other countries?
היא נעזרת בדימוי מחיי החברה של הסטודנטים כדי להסביר למה, על אף הנאמנות שלה לתפיסות קונסטרוקטיביסטיות וללמידה "פתוחה", המסגרת המגבילה של ה-LMS משרתת את המטרות של ההוראה שלה:
... a watered-down version, inside an LMS or on a common blog, can let them join the party without passing out in the bathroom.
ליין חשה שהיא ניצבת בצומת שממנו ניתן לכוון את הסטודנטים לקראת למידה עצמאית או לשמור עליהם כלומדים מונחים. ברור לה לאיזה כיוון היא מעדיפה שהם יפנו. אבל מה שמתאים לה איננה בהכרח מתאים לסטודנטים. כאשר היא מנסה להעמיד את עצמה במקומם של הסטודנטים, היא מגלה שלפחות בשלבים הראשונים של ה-"עצמאות" הלימודית שלהם המצופים של ה-LMS עדיפים על להיזרק ישירות לתוך המיים העמוקים – אפילו אם היא היתה מעדיפה אחרת.
נדמה לי שרבים מאיתנו שצוללים עמוק לתוך התקשוב החינוכי נוטים לשכוח שהסטודנטים שלנו עדיין אינם שחיינים מצטיינים. כמו אצל ליין, רצוי לא לתת להרגלי הלמידה המפותחים שלנו להנחות אותנו יתר על המידה בבניית סביבות למידה. עם זאת, גם כדאי שלא נשכח שהתפתחות הסטודנט כלומד עצמאי היא בין המטרות המרכזיות שלנו.
