לפני יומיים
אסתי דורון דיווחה על כתבה שהופיעה בעיתון ידיעות אחרונות שסקרה מחקר שהתפרסם לאחרונה בנושא פרויקט מחשב נייד לכל ילד (OLPC). לא ראיתי את הכתבה בידיעות, אבל אני מניח שהיא דומה מאד לכתבה קצרה שהופיעה בכלכליסט לפני יומיים. הטענה העיקרית של שתי הכתבות נמצאת בכותרת של הכתבה בכלכליסט:
הכתבות מתבססות על מחקר שהתפרסם בתחילת מרץ, ונערך על ידי ה-Inter-American Development Bank, ה-IDB. פרויקט ה-OLPC פעיל במדינות רבות, וברבות מאלה נשאלות שאלות קשות בנוגע לאפקטיביות שלו. המחקר הספציפי הזה התמקד בפרו. החוקרים השוו בין תלמידים בבתי ספר שקיבלו מחשבים ניידים באמצעות הפרויקט, לבין תלמידים שלא היו חלק מהפרויקט. המחקר עצמו (
אפשר להשיג אותו כאן) מכיל כ-20 עמודי טקסט ועוד כ-15 עמודי טבלאות. אין לי ספק שהוא נערך על ידי אנשי מחקר מקצועיים, אם כי קשה להגיד שהוא מעניין במיוחד. אבל זה איננו, כמובן, סיבה לשלול את המסקנות, ואלה די ברורות: כפי שהוא פועל בפרו, לפי מבחנים שבודקים את רמת ההישגים שלהם, פרויקט ה-OLPC איננו מביא לשיפור ברמת הישגי התלמידים במתמטיקה ובכישורי שפה.
במאמרון שלה אסתי מציינת שהוגה תכנית ה-OLPC, ניקולס נגרופונטה, איננו מתרגש מהעדר הממצאים על שיפור בהישגים. כנראה על פי מה שהופיע בידיעות אחרונות, היא כותבת:
על טענות אלו משיב ניקולס נגרופונטה, הוגה המיזם, שהוא ממליץ להחליף את המילה מחשב נייד במילה חינוך ולזכור שהמיזם שינה את הדרך שבה אנשים מבינים ילדים ותופסים למידה. במקומות מסוימים ילדים מלמדים את הוריהם כיצד לעבוד עם המחשבים.
לא מצאתי את הציטוט הזה (באנגלית) במקורות אחרים (לא מצאתי התייחסות ישירה של נגרופונטה למחקר ה-IDB), אבל הוא איננו מפתיע. בתחום התקשוב החינוכי המוטיב של "בכלל לא בדקו את הדבר הנכון" חוזר על עצמו שוב ושוב. עם זאת, יש יותר מטיפה של עמימות בנוגע למטרות של פרויקט ה-OLPC. מובילי הפרויקט מבינים שהדרך המתאימה ביותר שלהם להביא מחשבים ניידים לתלמידים היא לעבור דרך מערכות החינוך במדינות השונות. אבל הגישה הזאת איננה תואמת את הגישה החינוכית שביסוד הפרויקט. מתחילתו המטרה המרכזית של הפרויקט היתה לשים מחשבים בידיהם של תלמידים כדי שהם יוכלו להתנסות בהם ישירות (בדומה לגישה של סוגטה מיטרה).
הגישה הזאת באה לידי ביטוי ב
כתבה באתר החדשות של פרויקט ה-OLPC שמדווחת על יישום הפרויקט בפרו:
Almost 1 million laptops later, the program is now the largest XO deployment in the world and one of the most faithful to OLPC's technology-centric Constructionist principals.
Teacher training was downplayed, with the belief that exposure to XO laptops alone would create a learning environment where children were excited and inspired to learn learning. Rather than developing relevant digital content, the focus was on how to use existing "Activities" (software applications) on the XO laptop to teach different subjects.
This was a radical change from existing ICT4E best practices, which tend to focus on teacher professional development and locally relevant content as equal or greater in importance than hardware, and invited close evaluation.
אם זאת התפיסה שהנחתה את מובילי הפרויקט בפרו, בכלל לא ברור אם היתה סיבה לצפות שמחקר שנערך שם יכול למצוא שיפור בהישגים לימודיים "מסורתיים".
זאת ועוד: נסיון רב מלמד שהכשרת המורים בשילוב המחשב בהוראה היא מרכיב הכרחי בהצלחה של כל תכנית לימודית-תקשובית. עורכי המחקר מציינים זאת (עמ' 20), ומצביעים על קיומו של נתק בין הצורך הזה לבין מה שנהוג בבתי הספר של פרו:
However, to improve learning in Math and Language, there is a need for high-quality instruction. From previous studies, this does not seem the norm in public schools in Peru, where much rote learning takes place.
העובדה שבפרו דילגו על השלב של הכשרת המורים ביישום הפרויקט (אם בגלל התפיסה החינוכית, או מסיבות אחרות) מכריחה אותנו לשאול אם בכלל היה טעם במחקר שיבדוק אם חלוקת המחשבים לתלמידים גורמת לשיפור בהישגים לימודיים. הנתק בין מה שעורכי המחקר מזהים כתנאים הכרחיים לבין המציאות שנבדקה יוצר את הרושם שמדובר במחקר שאמנם נערך בקפדנות, ואפילו קיבל ממצאים מעניינים, אבל לא מוכיח דבר.
מיכאל טרוקנו, בבלוג על טכנולוגיות בחינוך שהוא מנהל באתר הבנק העולמי נוגע בבעייתיות הזאת כאשר הוא כותב על התגובות הנפוצות לממצאי המחקר:
More generally (and interestingly), however, I hear two common responses to the findings detailed in the IDB report about the lack of compelling impact evidence directed at the authors: What are you testing for -- is it really what's important? And: Are you testing for this in the right way?
השאלות האלו, כמובן, מחזירים אותנו לדיון הנצחי על המטרות של התקשוב בחינוך. בהתחשב בהשקעה הכספית העצומה שבחלוקת מחשב נייד לכל תלמיד, אין ספק שיש טעם לבחון אם החלוקה הזאת משיגה את מטרותיה. הבעיה היא, כנראה, שאין הסכמה על המטרות האלו. ומעבר לכך, אסתי שואלת את מה שהיא מכנה "השאלה החשובה ביותר", שאלה שבעצם קודמת לשאלת המטרות:
עד מתי ימשיכו מובילים והוגי דיעות לצפות מהטכנולוגיה שתפתור את כל בעיות בית הספר? האם לא התבגרנו ולא למדנו מאום מהעבר?
טרוקנו איננו עונה על השאלה הזאת, אבל הוא מביא אמירה שממקדת חלק חשוב מהבעיה:
if you are already going down the wrong road, technology will only help get you there faster
המקור שטרוקנו מצטט לאמירה הוא
משנת 2002. מצאתי מקור נוסף
משנת 2001. מתברר שעל אף העובדה שהטכנולוגיה משתנה במהירות בזק, יש דברים שאינם משתנים בכלל.
---
עוד הערה אחת:
כדי לבחון את השפעת השימוש במחשב הנייד החוקרים נעזרו, כמובן, בקבוצת ביקורת. בנוסף, הם ניסו לקבוע מדד של התפתחות "רגילה" שלפיו ניתן יהיה למדוד את ההתקדמות של התלמידים שקיבלו מחשבים. הם כותבים (עמ' 17):
To benchmark the magnitude of the impact uncovered, we construct an estimate of the expected monthly gains in each cognitive test. We generate this estimate by computing the mean difference in the raw score between students in the sixth and second grades of the control group and dividing it by 48 months. We then express the impacts in terms of expected monthly gains by dividing the estimated effect by the estimated monthly gain.
אני מודה שקראתי את המשפטים האלה מספר פעמים. לא קשה להבין שהחוקרים קבעו את מה שהם מכנים "expected monthly gains" על ידי חלוקת ההתקדמות הקוגניטיבית ה-"רגילה" של ארבע שנים לתוך 48 חלקים שווים. מבחינה מתמטית הדבר הגיוני. אני מניח שיחידה כזאת גם מאפשרת לחוקרים למדוד התקדמות. אבל אפילו אם יש דבר כזה "התפתחות קוגניטיבית רגילה", האם יש מישהו בתחום החינוך שבאמת חושב שההתפתחות הזאת מתקדמת במנות חודשיות שוות? אם זאת הנחה בסיסית של החוקרים, נדמה לי שיש בעייתיות גדולה יותר במחקר שלהם מאשר רק קביעת מה חשוב לבדוק.
תוויות: ניידים, OLPC
