« לדף הראשי | במקרה ששואלים למה זה מתקדם כל כך לאט ... » | זה פשוט איננו מספיק » | OLPC ו-IDB - עוד פעם אחת » | ושוב - המחשב איננו עוזר » | אפקטיביות לאיזו תכלית? (והאם זה משנה?) » | לא רק קישורים, בבקשה » | משום מה, אינני מופתע » | היתכן גם זה וגם זה? » | פוטנציאל לא ממומש » | אבל זה נשמע כל כך משכנע!! » 

יום רביעי, 18 באפריל 2012 

אני נשבע שכתבתי את זה בעצמי

הודות להמלצה של עודי מלכה ברשת שלובים, הגעתי לכתבה מרתקת באתר של דה מרקר (תרגום של כתבה שהופצה באמצעות רויטרס) על נסיונות לבנות יישום שיוכל לבדוק, ולציינן, חיבורים של סטודנטים. (מעניין לציין שמשום מה הכתבה בדה מרקר מלווה בצילום של מורה-רובוטית יפנית בשם סאייה שאמורה ללמד תלמידי כיתות יסוד. הופעת הבכורה של סאייה לעיתונות, אם אינני טועה, היתה לפני חמש שנים. אין קשר בין הרובוטית הגשמית הזאת לבין היישום-הרובוטי בכתבה שבודק עבודות.)

ממבטם של סטודנטים, בעיית מטלות הכתיבה היא פשוטה: צריכים לכתוב (ותוך כדי כך לשמור על כללי כתיבה נכונים, ונוקשים). אבל אפשר להגיד שזאת בעיה נקודתית עבור כל סטודנט ומשימות הכתיבה היחסית מעטות שהוא מקבל. ממבטם של המורים, מדובר בבעיה מצטברת. מארק שרמיס, דיקן הסטודנטים של בית הספר לחינוך של האוניברסיטה של אקרון (במדינת אוהיו), מתאר את ממדי הבעיה:
אם אתה מורה בתיכון ואתה נותן מטלת כתיבה, תלך הביתה עם 150 מאמרים ותצטרך עזרה.
יש היסטוריה לשאיפה לבדיקה אוטומטית של עבודות של סטודנטים. עוד בשנות ה-60 של המאה הקודמת קיוו לרתום את המחשב למשימה. אבל המחשבים של אז לא היו מסוגלים לעמוד בה. מאז, הטכנולוגיה התקדמה מאד, כך שכבר היום אפשר להיעזר ב-Intelligent Essay Assessor המשווק על ידי חברת פירסון (כן, אותה חברה ששולטת בשוק ספרי הלימוד) בעל תכונות מאד מרשימות:
הוא יכול לנתח מאמר בתוך שניות ולזהות שגיאות איות, דקדוק, ארגון ותכונות אחרות כמו גם לעודד את התלמידים לבצע תיקונים. התוכנה סורקת מילות מפתח ומנתחת דוגמאות סמנטיות, ופירסון מתפארים בכך שהיא "יכולה 'להבין' את המשמעות של טקסט בדיוק כמו קורא אנושי".
כל זה טוב ויפה. בודק עבודות רובוטי בוודאי יקל על מורים ומרצים המוצפים בעבודות שמחכות לקריאה ולקבלת ציון. אבל נדמה לי שהשאיפה לייעל את הבדיקה מפספסת בנקודה אחת קטנה, אם כי די משמעותית. על פי רוב, כתיבה "מניחה" גם קריאה. אנשים כותבים מפני שהם מצפים, ואפילו רוצים, שמישהו יקרא את מה שהם כותבים. הכתבה מצטטת את תומס ג'ן, מנהל תכנית הכתיבה של הרווארד, שמעלה את הנקודה הזאת:
ג'ן אמר שהוא חושש שתלמידים יוותרו על הניסיון ליצור מטאפורה יפיפיה או אנלוגיה מלאת מחשבה עליה לא חשבו מעולם אם הם ידעו שהמאמרים שלהם לא נקראים, אלא נסרקים במשך שניה על ידי תוכנת מחשב. "אני רוצה לדעת שאני כותב לקורא אמיתי, בשר ודם, שמתרגש לשמוע את המילים שעל הדף", אמר ג'ן, "ואני בטוח שכך מרגישים גם ילדים".
לטעמי הוא צודק, אבל איננו מדגיש את הנקודה הזאת מספיק. יש הבדל עצום בין כתיבה לשם ציון, לבין כתיבה כדי ליצור קשר עם קורא. באמצעות בודק רובוטי ניתן להקל על עבודת המורה, אבל תוך כדי כך גם מעבירים מסר לסטודנט: אתה מבצע תרגיל; מטרת הכתיבה שלך היא קבלת ציון; הכתיבה שלך איננה מעניינת אף אחד. ספק אם זה המסר שמערכות חינוך, אם בבתי הספר או באקדמיה, רוצות להעביר לסטודנטים. סביר מאד להניח שיישום מחשבי מסוגל לבחון אם הסטודנט מיקם את הפסיקים שבמשפטיו במקום הנכון, או לוודא שהתחביר שבחיבור תקני. אבל אפילו אם הוא יכול להבין את תוכן החיבור (ויתכן שנגיע גם לזה), ספק אם הוא יוכל להוות אוזן קשבת לכותב עצמו.

בימים האחרונים גם אודרי ווטרס התייחסה לנושא הזה (איזה מזל שהפעם בדקתי את הבלוג שלה לפני הפרסום). היא מקשרת לכתבה ב-Inside Higher Ed על הנושא, וגם למחקר של שרמיס שכנראה מראה באופן משכנע שהמחשב מסוגל לבדוק כתיבה של סטודנטים לא פחות טוב מאשר מורה (הפעם לא קראתי את הכל). לווטרס נסיון בהוראת הכתיבה (ברמה אקדמית) והיא מבינה שרצוי להקל על המורים:
And oh, the labor. Grading essays – whether in comp or in other writing-heavy classes – is incredibly time-consuming. That makes the move to robot graders one of efficiency, time- and cost-savings. Grading essays is also incredibly grueling intellectually, I’d argue, as giving meaningful feedback on student writing (and by extension on student thinking) is hard work.
אבל אין זה אומר שהדרך הנכונה להקל היא בדיקה באמצעות מחשב. בעבר (אולי הרחוק, אבל בוודאי גם הלא כל כך רחוק) המשמעות של "ללמד כתיבה" היתה להנחות סטודנטים בשימוש בתבנית הסטנדרטית של בניית פיסקה. כתיבה "טובה" לא חרגה מהתבנית. היום יש תכניות כתיבה שמבקשות לפרוץ את התבנית הזאת ולגרום לסטודנט לחשוב על מה שהוא רוצה שמישהו אחר יבין. ווטרס כותבת:
College-level writing requires critical reading. It requires critical thinking. It requires tackling a “question at issue” for the community you’re a part of – whether that’s the class or the university at large. It requires thinking about assumptions – of the writer and the reader. It requires taking the reader carefully through the logic of the argument, building connections throughout the essay so that a writer’s claims are supported by reasoning throughout. It means revising. It means rethinking. It means rewriting. It is a process, not a product.
עבור סטודנטים רבים מדי הכתיבה למטלות בית ספריות רחוקה מלהיות "תהליך". היא נתפסת כחובה שאיתה צריכים ליישר קו, כתבנית שבה צריכים לעמוד. היא בוודאי איננה משהו שעושים מתוך רצון. ורצוי, כמובן, לכתוב כמה שפחות. לעומת זאת, בפייסבוק ובצ'ט, ובמסגרות חברתיות נוספות, כותבים המון. מחקרים לא מעטים מוסרים לנו שהיום, בעקבות צמיחת כלי המדיה החברתיים, מתרחשת פריחה של ממש בכתיבה. אם היכולת להביע את עצמנו וליצור קשר עם הזולת הן מטרות מרכזית של הכתיבה, נדמה לי שהיה כדאי למערכות החינוך ללמוד מההצלחות של המדיה החברתית, במקום לחפש דרכים להשניא את הכתיבה עוד יותר על הסטודנטים.

לקראת סיום מתבקש לכתוב משהו כגון: סביר להניח שכאשר כלים לבדיקה רובוטית של הכתיבה של סטודנטים ייכנסו לשימוש, הסטודנטים ימצאו דרכים ליצור יישומים שיכינו את הכתיבה שלהם באופן אוטומטי. הבעיה של משפט כזה נמצאת בקביעת הזמן. כתבתי בלשון עתיד, אבל צריך היה לעשות זאת בלשון עבר. עוד ב-2005 שלושה סטודנטים ב-MIT תכנתו מחשב לחבר מאמר מדעי. באמצעות המחשב הם "כתבו" שני מאמרים מדעיים באמצעות שליפת מילים מתוך מאגר מילים "מדעיות" שהם בנו ושילובן לתוך מחולל משפטים ופיסקאות ששמר על כללי התחביר. כפי שהסביר אחד הסטודנטים:
We were tired of getting these e-mails from these conference people, so we thought it would be fun to write software that generates meaningless research papers and submit them.
התוצאה היתה מרשימה מאד, אם כי אולי בזכות תסמונת בגדי המלך החדשים – לא כל כך נעים להודות שלא מבינים שום דבר. אחד משני המאמרים שהוגשו להשתתפות בכנס התקבל.

המאמרים של הסטודנטים היו, בסך הכל, מתיחה. בדרך כלל נהוג להסביר את ההצלחה שלהם בנכונות של רבים בקהילה המדעית להתרשם מדברים שנשמעים נכונים, גם אם הם בסך הכל ג'יבריש. אבל מי יודע – אולי דווקא גם הסטודנטים נפלו בפח, והמאמר שלהם התקבל לכנס מפני שהוא לא רק נוצר, אלא גם נבדק, באמצעות מחשב, והמחשב הוא זה שהסיק שהכל תקין.

תוויות: ,

שלום אני חן סטודנטית לחינוך וחברה שנה א', אני מסכימה עם דבריך אני חושבת שכיום חלק מהמרצים מנחים את הסטודנטים איך לגשת לחיפוש חומרים לעבודה ואיך בכלל צריכה להראות עבודה אקדמית, כשאני מתחילה לעשות עבודה אני באמת משקיעה אחר חיפושים לחומרים מתאימים לעבודה ולבניית העבודה, אני לא רואה סיבה שהמרצים ייעזרו בגופים טכנולוגיים על מנת להקל עליהם בבדיקת העבודות, בנוסף אני חושבת שכמו שהסטודנטים משקיעים בכתיבת העבודות וכמו שכתבת אנשים כותבים מפני שהם מצפים ואפילו רוצים שמישהו יקרא את מה שהם כתבו, כך גם המרצה צריך להשקיע בבדיקת העבודות, כיום למרצים רבים יש עוזרים שמסייעים להם בבדיקת העבודות וכך למעשה הם מצליחים להקל עליהם וגם להגיש ציונים בזמן.
אני רוצה גם להתייחס לנקודה שבדיקה רובוטית מעבירה לסטודנט מסר שהוא מגיש עבודה רק לשם קבלת ציון, אפשר לומר שישנם סטודנטים לא מעטים שמגישים את העבודה כי צריך והציון למעשה הוא החותמת הסופית, ולא באמת משנה להם מי יבדוק את העבודה מה שחשוב הוא הציון הסופי. כיום אפשר לראות את התופעה שסטודנטים מזמינים עבודות דרך אתרי אינטרנט ואנשים שעוסקים בזה, ניתן לשים לב שגם הסטודנטים לא ששים מכתיבת העבודה.
לעומת כתיבת העבודות, כתיבה ברשתות חברתיות וצ'ט כמו שכתבת היא יותר ידידותית ונעימה אנשים כותבים מתוך צורך ובעיקר על דברים שהן אוהבים ומתעניינים, לא הופתעתי לראות שמחקרים גילו שישנה פריחה בכתיבה, אך מצד שני מחקרים שונים מראים לנו שבעקבות התפתחות הטכנולוגיה והרשתות החברתיות פוחתת התקשורת הישירה בין בני אדם, השאלה מה באמת יותר חשוב לנו תקשורת ישירה או יכולת הכתיבה של האדם שהיא גם כלי לתקשורת.

הוסף תגובה
מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates