לא פעם, כדי שאפשר יהיה לכתוב (או ליתר דיוק, לסיים לכתוב) מאמרון, אני צריך לחסום את ערוצי המידע שזורמים אלי. כמובן שבמידה לא קטנה זה מפני שעלי להתמקד במטרה, ומידע רב ומגוון (ומעניין) תמיד מצליח להסיח את הדעת. אבל יש עוד סיבה: רבים מהנושאים שעליהם אני כותב זוכים להתייחסויות רבות בבלוגוספירה החינוכית, וכמה מההתייחסויות האלו מופיעות תוך כדי הכתיבה. אמנם נכון שאין התחלה או סוף בסיברספייס, אבל מאמרון יחיד צריך להתחיל בנקודה כלשהי, וגם להגיע לסיום. אם אני מרשה לעצמי להמשיך לאסוף עוד ועוד התייחסויות על נושא מסויים, אני גם נותן לעצמי תירוץ לא לסיים את הכתיבה. (
לפני 13 שנים התייחסתי [באנגלית] למקרה קלאסי של הבעיה הזאת.)
כל זה על מנת להסביר (או לתרץ) למה אני חוזר כאן לנושא ה-OLPC, והמחקר על פרויקט ה-OLPC בפרו שעליו כתבתי רק אתמול. אתמול בלילה, אחרי פרסום המאמרון, עיינתי בקורא ה-RSS שלי, ושם מצאתי ש
אודרי ווטרס גם התייחסה למחקר. ווטרס היא בעיני בין הבלוגרים המעניינים ביותר בתחום התקשוב החינוכי, והיה לי חשוב לקרוא את מה שהיא כתבה. עלי להודות שלא הופתעתי מדבריה, וגם שמחתי לראות שדעתה דומה מאד לשלי (גם מזה לא הופתעתי, היות ובאופן די טבעי, או אפילו באופן בלתי נמנע, אנחנו נוטים לקרוא את דבריהם של אנשים שאיתם אנחנו מסכימים). ראיתי לנכון להביא כמה מההתייחסויות שלה שלטעמי מוסיפות להבנת הנושא.
ווטרס מקשרת לשתי כתבות על המחקר. כצפוי, שתיהן מדגישות (במידה לא קטנה של סיפוק, ואפילו של שמחה), שהשימוש במחשבים הניידים לא הביא לשיפור בתוצאות במבחנים במתמטיקה ובכישורי שפה. (מעניין שבתחילת
הכתבה ב-Mashable מציינים שמדובר במחשבים של פרויקט ה-OLPC, אבל לקראת סיום האותיות האלו מתחלפות ב-NCLB, שהן ראשי התיבות של No Child Left Behind. תכנית ה-NCLB היתה תכנית של ממשל בוש שביקשה להביא את כל תלמידי ארה"ב להישגים לימודיים. לא היה לה קשר ישיר למחשבים. עורכי Mashable כנראה פשוט התבלבלו, אולי מתוך התלהבות להראות את הסדקים ב-OLPC). ווטרס מסכמת את רוח הכתבות במשפט:
So while the OLPC project might have been a good idea, so the story goes, it is not a good investment.
ווטרס מסמיכה שמדובר ברעיון טוב, אבל היא איננה מסכימה שהמחקר הזה מראה שמדובר ברעיון שנכשל. היא מציינת שהיום מספר חברות משווקות מחשבים ניידים זולים, כך שה-OLPC איננו השחקן היחיד בשוק הזה. (היא יכלה גם להוסיף שהיוזמה של ה-OLPC דרבנה את החברות האלו לפתח מכשירים זולים.) אבל ווטרס מוסיפה שהתמונה הכללית של הכנסת כלים דיגיטאליים לשדה החינוך השתנתה מאד מאז תחילת תכנית ה-OLPC בשנת 2006, בעיקר בגלל המספר העצום של טלפונים סלולאריים מתקדמים שנמצאים בידי רבים בעולם, כולל במדינות המתפתחות. היא מציינת שזמינות המכשירים האלה מחייבת את ה-OLPC להציע מכשיר עם יותר מאשר רק גישה למידע והתחברות לאינטרנט.
חשוב יותר, ווטרס מצטטת את
הצהרת הכוונות של הפרויקט (לא מצאתי תאריך להצהרה הזאת, אבל היא לפחות מנובמבר 2008):
We aim to provide each child with a rugged, low-cost, low-power, connected laptop. To this end, we have designed hardware, content and software for collaborative, joyful, and self-empowered learning. With access to this type of tool, children are engaged in their own education, and learn, share, and create together. They become connected to each other, to the world and to a brighter future.
והיא מבהירה:
No mention of improving standardized test scores in there, you'll notice. No talk of "student achievement." "The best preparation for children," according to the OLPC website isn't test prep. It is "to develop the passion for learning and the ability to learn how to learn."
הבנק להתפתחות אינטר-אמריקני (ה-IDB), וגם המערכת החינוכית של פרו, רשאיים, כמובן, לבדוק אם ההישגים של התלמידים של פרו השתפרו בעקבות השימוש במחשבים שהם קיבלו דרך ה-OLPC, אבל צריך להיות ברור שביסודו של דבר לא זאת היתה המטרה של התכנית.
ווטרס מעלה נקודה חשובה ביותר בנוגע להעדר הכשרת המורים כחלק אינטגראלי של פרויקט ה-OLPC. היא מציינת שהפרויקט דוגלת בחינוך בעל "פולשנות" מינימלית (
minimally invasive education), וזה משני טעמים. מבחינה פוליטית, הוגי התכנית מבקשים לנתק את עצמם מההיסטוריה הקולוניאלית של הבאת דעת אל העולם המתפתח, ומבחינה חינוכית הם באמת סבורים שהסקרנות הטבעית של הילדים תאפשר להם ללמוד כיצד להשתמש במחשב בכוחות עצמם. אבל אפילו אם מדובר בגישות הראויות להערכה, ווטרס מזהה בעיה:
In an effort to be "non-invasive" then, OLPC ends up often being unsupportive -- unsupportive of the tech, the teachers and the learners.
המסקנה שווטרס מסיקה די צפוייה. אפשר לשפוט את היישום של פרויקט ה-OLPC (בפרו ובמדינות אחרות), אבל לא באמצעות הדברים שה-IDB ביקש לבדוק:
But is that failure? It doesn't feel like pointing to standardized test scores in math and language is the right measure at all to gauge this. It goes against the core of the OLPC mission.
שמחתי שלראות שהיא ביטאה את הדברים בצורה כל כך ברורה ומשכנעת.
תוויות: ניידים, OLPC
