« לדף הראשי | רק חאן רוצה לשפר את החינוך? » | בין מסגרת מקבעת לפתיחות מוגזמת » | קצת פרספקטיבה – לטובתנו » | אני נשבע שכתבתי את זה בעצמי » | במקרה ששואלים למה זה מתקדם כל כך לאט ... » | זה פשוט איננו מספיק » | OLPC ו-IDB - עוד פעם אחת » | ושוב - המחשב איננו עוזר » | אפקטיביות לאיזו תכלית? (והאם זה משנה?) » | לא רק קישורים, בבקשה » 

יום שלישי, 12 ביוני 2012 

לא על התקשוב לבדו

רבים (אולי רבים מדי) מאלה המעורבים בנושא התקשוב בחינוך ניחנים בראייה אפוקליפטית – הם מצפים שהכניסה המאסיבית של טכנולוגיות תקשוב לתוך בתי הספר תביא למהפכה בחינוך. למען האמת, גם רבים מאלה המפוכחים מספיק לפקפק בציפייה הזאת בכל זאת שומרים על התקווה שאולי זה בכל זאת יקרה. נדמה לי שבגלל זה אני אוהב לקרוא את הבלוג של לארי קובן. על פי רוב אני הרבה יותר אופטימי מקובן לגבי הסיכוי של התקשוב להשפיע לטובה על החינוך, ודווקא בגלל זה אני זקוק למנה קבועה של הכתיבה שלו כדי להחזיר אותי למציאות. בספר The Phantom Tollbooth מאת נורטון ג'וסטר (בתרגומו של אוריאל אופק, "המגדל הפורח באוויר") מילו, גיבור הספר, מבקר בערים "אשליות" ו-"מציאות". "מציאות" היא עיר אפורה ודי מדכאת, ואילו "אשליות" היא עיר יפהפייה, אבל עם בעיה אחת – היא איננה שם באמת. ה-Humbug, שותפו של מילו למסע, שואל למה האנשים ב-"מציאות" אינם עוברים לגור ב-"אשליות", הרי הרבה יותר יפה שם. המארח של מילו מודה שלא מעטים עושים זאת, אבל מסביר:
... it's just as bad to live in a place where what you do see isn't there as it is to live in one where what you don't see is.
נדמה לי שבאופן די דומה התמונה שקובן מצייר על התקשוב בחינוך פחות יפה מאשר התמונה שרבים מאיתנו מעדיפים לצייר בראשים שלנו, אבל היא מתארת את המציאות הנוכחית טוב יותר.

במאמרון חדש קובן בוחן (שוב) את התחזיות מלאות החזון והתקווה של חסידי התקשוב בחינוך, ושואל (שוב) למה התחזיות האלו אינן מתממשות. הוא מציין:
Claims about the power of new electronic devices to “revolutionize” schooling are a dime a dozen. Yet, if they are nearly worthless, why have smart people said them over and over again?
השאלה הזאת מובילה לשאלה נוספת. קובן מביא ציטטה מסימור פאפרט. לפני כמעט 30 שנה פאפרט טען שמהפכה של ממש בחינוך תתרחש כאשר מחשבים יימצאו בידי תלמידים בבתי הספר במספרים מספיק גדולים. אחרי-כן הוא מביא ציטטה נוספת, הפעם מארני דונקן, שר החינוך האמריקאי הנוכחי. דבריו של דונקן דומים מאד לאלה של פאפרט. הדמיון בין מה שנאמר אז לבין מה שנאמר היום מעלה שאלה נוספת:
There are far more electronic devices in schools than when Seymour Papert wrote in 1984. Students use cell phones, personal computers, and tablets at home and in school. Ditto for teachers. Classrooms have been equipped with interactive whiteboards. So why is Arne Duncan calling for a “fundamental re-thinking of how our schools function?”
התשובה של קובן לשאלה הזאת איננה מפתיעה. היא דווקא יחסית פשוטה – דונקן עדיין קורא לחשיבה מחודשת ויסודית מפני שהמחשב עדיין לא חולל את השינוי:
The reason is that while there is much hardware and software in classrooms, how teachers teach and students learn have remained remarkably stable over the decades.
אין חדש בקביעה הזאת של קובן. הוא, ורבים אחרים, מראים שוב ושוב שברוב המכריע של בתי הספר תהליכי ההוראה נשארים כמו שהיו לפני (ואפילו הרבה לפני) התקשוב. אבל העובדה שלא מדובר בקביעה חדשה איננה אומרת שהיא איננה קביעה נכונה. אין זה נכון להגיד ששום דבר לא השתנה בבתי הספר בדורות האחרונים. דווקא הרבה כן השתנה. אבל דרכי ההוראה בכל זאת נשארו יציבות מאד.

קובן מקדיש חלק גדול מהמאמרון שלו לבחינה של הדרכים השונות שבהן התקשוב מוטמע בבתי הספר. החלק הזה של המאמרון, בעיני, איננו מעניין במיוחד. (אולי לא הצלחתי להבין את ההבחנות הדקות שלו על סוגי ההטמעה השונים.) אבל בסיום המאמרון הוא מעלה נקודה חשובה ביותר. קובן מזכיר לנו שבתי הספר הציבוריים הם הרבה יותר מאשר רק מקומות שבהם מעבירים מידע לתלמידים:
What technology enthusiasts, however, forget, neglect, stumble over - pick a verb - are the multiple purposes of tax-supported schools in a democracy. They and many others futurists err - my choice of the verb - in equating access to information with becoming educated. Even worse, these very smart people ignore the crucial and historical purposes public schools have served in a democracy.

Tax-supported public schools have been and are social, political, and moral institutions whose job is to help children and youth acquire multiple literacies, enter the labor market well prepared, vote, serve on juries, contribute to their communities, think for themselves, and live full and worthwhile lives.
אחת מתופעות הלווי של חדירת התקשוב לחינוך היא הפיכת השגת מידע ליעד כמעט בלעדי של החינוך. אין ספק שרכישת ידע היא בין המטרות החשובות של החינוך, אבל היא איננה המטרה היחידה. מה שמכונה "חוק הכלי" או "חוק מסלו" מאיים על החינוך. בדרך כלל מבטאים את החוק: "אם הכלי היחיד שיש לך הוא פטיש, כל בעיה תראה לך כמו מסמר". אפשר להגיד שההתייחסות לתקשוב כ-"פתרון" לבעיות החינוך הופכת את החינוך למרוץ אחר "מידע" בלבד, ומעוורת אותנו לכך שלחינוך מטרות נוספות שחשובות לפחות באותה המידה. קובן מזהיר שהמרוץ לאמץ הוראה מקוונת, גם אם יש בה היבטים חיוביים, עלול להפוך בתי ספר שביסודם שואפים לחנך את האדם, לבתי חרושת של מידע.

גם אם לעתים קרובות אינני מסכים עם הביקורת שלו כלפי התקושב, אזהרות כאלה של קובן מזכירים לי למה תמיד כדאי לקרוא אותו.

תוויות: ,

האם אתה עוקב אחרי פרויקט בית הספר החדש בתל אביב תיכון נט ?
מה דעתך בנידון?
https://www.tlv-edu.gov.il/sites/TichonRam/Pages/default.aspx

הוסף תגובה

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates