« לדף הראשי | אותן המילים, אבל תפיסות מנוגדות » | כאשר כישורי המאה ה-21 פוגשים תפיסת העולם של ה...? » | תוספת קטנה לתקווה ליותר » | היה אפשר לקוות ליותר » | דבר כזה בדרך כלל "ממציאים" כבדיחה » | נתונים לשם מה? » | לא על התקשוב לבדו » | רק חאן רוצה לשפר את החינוך? » | בין מסגרת מקבעת לפתיחות מוגזמת » | קצת פרספקטיבה – לטובתנו » 

יום שני, 9 ביולי 2012 

כאשר נעשה יותר יקר לא להשתמש בו ...

כתבה שהתפרסמה במספר מקורות לפני כמעט חודש מצאה את דרכה אלי די באיטיות. נתקלתי בה לפני שלושה ימים. הנסיונות שלי לשחזר כיצד הגעתי אל הכתבה לא העלו מסלול ברור, אבל בעצם, אין זה חשוב. הכתבה מדווחת על "תעשייה" זעירה בעיר ניו יורק – שמירה על הטלפונים הסלולאריים של תלמידים כאשר אלה נמצאים בבית הספר. לפני מספר שנים ראש העיר אסר על תלמידים להכניס טלפונים סלולאריים לתוך בתי הספר, ול-90 בתי ספר בעיר גלאי מתכות שמונעים מהתלמידים לעקוף את האיסור. ליד כמה מבתי הספר האלה יזמים זריזים מיקמו מסאיות בהן התלמידים יכולים להפקיד את הטלפונים (יש גם חנויות שמעניקות את אותו השרות) – תמורת דולר ליום. מתברר שהעסק (כזכור, בסך הכל שמירה על טלפונים סלולאריים בשעות בית הספר) מגלגל מעל לארבעה מליון דולר לשנה.

אפשר היה לפתור את הבעיה בדרך אחרת. התלמידים יכלו, כמובן, להשאיר את הטלפונים שלהם בבית. אבל על אף העובדה שניו יורק של היום נחשבת עיר די בטוחה, להורים חשוב שלילדיהם תהיה גישה לטלפונים בעת הנסיעה אל בית הספר ובחזרה הביתה.

ואולי יש אפילו פתרון אחר? אולי אפשר היה לאפשר לתלמידים להכניס את הטלפונים שלהם לתוך בית הספר? הורים רבים מציעים אחסון של הטלפונים בתוך בתי הספר (ללא תשלום), אבל משום מה ראש העיר מסרב לשקול את האפשרות הזאת.

ומה היה קורה אם התלמידים היו באים לבית הספר עם הטלפונים שלהם ו... מחזיקים אותם אצלם במהלך יום הלימודים? רבים מתנגדים לאפשרות הזאת מפני שהם משוכנעים שהכלים האלה יפריעו לתלמידים להתרכז בשיעורים. ריאן בריטג, בלוגר חינוכי במדינת אילינוי, מתייחס לנקודה הזאת, ומצטט עמית שלו, ביל הורין (מתוך בלוג חדש לגמרי). הורין כותב:
Students have always opted out of our lessons if we didn't plan the activities to keep them essentially engaged. BYOD doesn't alter that element of our job. Instead of writing notes to their boyfriend or reading anything other than assigned text they are now playing games, engaged in social networks or watching video. Our task remains - engage students in authentic and essential ways.
אין חדש בטענה הזאת, ומספר מגיבים לבלוג של בריטג מבקשים להעיר שהשימוש בטלפון סלולארי בעת השיעור איננו שווה ערך להעברת פתקאות בכתב יד על נייר. ההזמנה להיסח הדעת באמצעות הטלפון הסלולארי גדולה בהרבה מזאת של אמצעים יותר מסורתיים. מגיב אחד בבלוג של בריטג מציין:
I do think we need to more honestly acknowledge that the challenges are greater than they were in the analog world. To deny this I think fails to honor the challenges that teachers (and all of us) face in this regard.
חנה ולדן מגיבה, גם בבלוג של בריטג, וגם במאמרון בבלוג שלה (שגם הוא בלוג מאד חדש). בתגובה שלה בבלוג של בריטג היא מודה שקיימת בעיה אמיתית של היסח הדעת, אבל היא מזכירה לנו שמדובר בבעיה רווחת בכל תחומי החיים, ועל תלמידים, וגם מבוגרים, ללמוד להתמודד איתה:
Yes, it will happen – but doesn’t it happen in the real world? Aren’t we all pulling out our phones and iPads during meetings, and mastering our multitasking abilities? Distraction is a part of our lives, and I propose it can be a part of the learning process.
בבלוג שלה ולדן מרחיבה על הסוגיות פדגוגיות שמתעוררות בעקבות השימוש האפשרי של טלפונים סלולאריים בכיתה. מפני שקיימת בעיה ממשית של היסח הדעת, היא טוענת שעל המורה לעצב את הכיתה כך שהיא תעורר התעניינות וריכוז, ומדגישה שעיצוב וקישוט הכיתה אינם נחלתן של כיתות היסוד בלבד, אלא חשובים בכל הגילאים. אבל מעבר לצורך ביצירת אוירה מעוררת ענין בכיתה שתמעיט את הרצון לשלוף את הטלפון הסלולארי ולשחק משחק, ולדן גם רואה מקום לשלב את המכשירים בתוך המתרחש בשיעור:
In the real world, when we have a problem to solve (i.e. where is the nearest pizza joint that's open at 11PM and has gluten free options?) we each whip out our own devices and go through a series of events to get from problem to solution. Each person is going to have their own unique set of steps to solve the problem - and that's ok. We need to get better about allowing this natural flow to happen in the classroom, and highlight the steps as that's where the authentic learning takes place.
היא מוסיפה שכאשר אנחנו מאפשרים ל-"זרימה הטבעית" להתרחש בכיתה ההתמקדות שלנו, המורים, בהערכת הנלמד עוברת מהתוצרים של התלמידים אל תהליך הלמידה, ושם, היא טוענת, מתרחשת הלמידה האותנטית.

אפשר לטעון שאין הרבה חדש כאן, ובמידה לא קטנה, זה נכון. אחת הסיבות המרכזיות להתנגדות להבאת מכשירים אישיים לתוך הכיתה (BYOD), היתה שזה יקשה על התלמידים להתרכז בשיעור (ושזה, כמובן, יקשה עוד יותר על המורים להשתלט על הנעשה בכיתה). הטענה הזאת נשמעת גם היום. כמו-כן, אין זה מפתיע שריאן בריטג רואה חיוב בהכנסת מכשירים אישיים לתוך הכיתה. בריטג הוא בלוגר חינוכי ותיק שכבר שנים מבקש לאפשר לתקשוב לשנות את תהליכי הלמידה הרווחים בבית הספר. אבל נדמה לי ששני המורים הבלוגרים האחרים שציטטתי כאן יותר חדשים לתחום, והעובדה שהם רואים ב-BYOD מהלך חינוכי חיובי מצביעה על שינוי בהתייחסות לנושא. וכאשר הורים בניו יורק מגיעים למסקנה שאין הצדקה לשלם דולר ליום כדי לשמור את הטלפונים הסלולאריים של ילדיהם מחוץ לכותלי בית הספר, יכול להיות שאנחנו עדים לתחילתה של קואליציה בין הורים, מורים, ותלמידים. יתכן שקואליציה כזאת תוכל להזיז דברים כך שבעתיד הלא רחוק בית הספר יהיה מקום שבו פעילות לימודית באמצעות טלפונים סלולאריים ומכשירים דיגיטאליים למיניהם תהיה מובנת מאליה.

תוויות: , ,

אצלנו העניין באמת אינו היפותטי. התלמידים נכנסים לכיתה עם טלפונים סלולריים, ואני כמורה מוצאת את עצמי מול כיתה שמחצית מראשי התלמידים בה ראשיהם מורכנים אל המסכים הקטנים. מורה אינו יכול לדאוג לפעילות מרתקת במשך 40 דקות רצופות, ודי בהסחת דעת קטנה של התלמיד או מחשבה על משהו אחר כדי להביאו להציץ לשנייה בטלפון הסלולרי ולהפליג למחוזות אחרים. החלטת פרלמנט בבית ספרנו מאפשרת לי לנופף בה כשאני מבקשת מהתלמידים להכניס את הטלפון לתוך התיק, אבל הבעיה לא נפתרה. אולי גם אני צריכה לכתוב מאמר באותו הבלוג?

אצלנו העניין באמת אינו היפותטי. התלמידים נכנסים לכיתה עם טלפונים סלולריים, ואני כמורה מוצאת את עצמי מול כיתה שמחצית מראשי התלמידים בה ראשיהם מורכנים אל המסכים הקטנים. מורה אינו יכול לדאוג לפעילות מרתקת במשך 40 דקות רצופות, ודי בהסחת דעת קטנה של התלמיד או מחשבה על משהו אחר כדי להביאו להציץ לשנייה בטלפון הסלולרי ולהפליג למחוזות אחרים. החלטת פרלמנט בבית ספרנו מאפשרת לי לנופף בה כשאני מבקשת מהתלמידים להכניס את הטלפון לתוך התיק, אבל הבעיה לא נפתרה. אולי גם אני צריכה לכתוב מאמר באותו הבלוג?

הוסף תגובה

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates