השבוע, ב
כתבה בניו יורק דיילי ניוז, למדנו ששניים מתוך שלושה בתי הספר הראשונים שלפני שנתיים הצטרפו ל-School of One, תכנית ללמידה אישית במתמטיקה עם דגש חזק על השימוש בתקשוב, החליטו לעזוב את התכנית בשנת הלימודים הנוכחית. ההחלטה היא כנראה קשורה ל
מחקר על התכנית שהתפרסם במהלך הקיץ. המחקר לא מצא הישגים משמעותיים אצל התלמידים שלמדו בתכנית.
לא חסרים פרויקטים לימודיים שמבטיחים לשפר את ההישגים של תלמידים בבתי הספר, ובימינו כמעט כל אלה נעזרים במחשבים בדרך זאת או אחרת. לאור זה, אפשר לראות ב-School of One לא יותר מאשר עוד פרויקט. אבל יש בכל זאת הבדל. מדובר בפרויקט שזכה לביקורות חיוביות ביותר. בשנת 2009
Time Magazine בחר בו כאחד מחמישים ההמצאות הטובות ביותר של אותה שנה, וארתור לוין, נשיא בדימוס של בית הספר למורים של אוניברסיטת קולומביה, כינה אותו (כפי שאנחנו קוראים
בדף הראשי של אתר הפרויקט):
a prototype for our nation's schools in the decades to come
אבל מה לעשות, ונכון לעכשיו מתקבל הרושם שהעשורים הבאים יצטרכו למצוא מודל מוצלח יותר לחיקוי.
חשוב לזכור שלעתים קרובות תכניות חינוכיות מתוקשבות נופלות על העדר הטמעה אצל המורים. יתכן שכך גם עם School of One, ושכדי שהוא יצליח המורים יצטרכו להכיר אותו טוב יותר ולהבין מה אפשר לעשות איתו. סביר להניח שהמסנגרים על התכנית יטענו משהו כזה, ומן הראוי לכבד את הטענה. אבל לאור ההתלהבות הגדולה שהפרויקט זכה לה, והכסף הרב שהושקע בו, אולי מותר להשמיע מידה מסויימת של ציניות.
עוד בשנת 2010 גרי רובינשטיין, מורה למתמטיקה עטור פרסים (ואדם שהכיר אישית כמה מהיזמים של הפרויקט) ביקר באחד מבתי הספר בפיילוט של School of One . הוא מצהיר על עצמו שהוא מחייב את השימוש במחשבים בהוראת המתמטיקה. בחודש יולי השנה
רובינשטיין פרסם את רשמיו מאותו ביקור בבלוג שלו. בין היתר הוא כותב:
I left School of One feeling a bit funny. It seemed like there were some good things about it. Certainly a computer sorting students into ability groups does make it easier for a teacher. Also computers grading work is helpful. But the major flaw that I considered a missed opportunity was that in the design it seemed that their main ‘goal’ was ‘test prep.’ If I were to use millions of dollars to ‘re-invent’ the math classroom, I would want to develop a better vision of what the goal of studying math was. As they were clearly focused on test prep, the entire enterprise, in my opinion, was limited.
התקשוב איננו נוקט עמדה חינוכית. הוא בסך הכל מוציא עמדות שונות לפעול. לכן, אי-ההצלחה של פרויקט כמו School of One איננה יכולה להצביע על אי-הצלחה של התקשוב בחינוך באופן כללי. אבל אולי היא כן מצביעה על יוהרה מסויימת, ועל האחד מהכיוונים המדאיגים שבהם התקשוב בחינוך צועד. School of One איננו "סתום" עוד פרויקט. הוא זכה לתמיכה רחבה של אנשים רבי השפעה. מדובר באנשים עשירים שבוודאי לא היו שולחים את ילדיהם לבתי הספר שבהם מופעלת התכנית. על פי רוב האנשים האלה מחפשים דרכים לשפר את ההישגים של תלמידים נחשלים, וחושבים שהדרך לעשות זאת היא באמצעות תרגול, תרגול, ועוד תרגול. ואם באותו הזמן אפשר להרוויח (ובגדול), מה טוב. בבלוג של הורים לתלמידים בניו יורק
ליאוני היימסון (שציטטתי כאן גם
לפני חודש) מתארת את המציאות הזאת, ושואלת שאלה חשובה:
More and more in this nation, we are moving towards two different school systems: one for the wealthy, who insist on proven reforms including small classes for their children. The other highly experimental model, for disadvantaged and even middle class kids, will increasingly deliver so-called “personalized” instruction via a machine, causing struggling students to fall even further behind. Is this the future we want for our kids?
כמו כל דבר אחר, פרויקטים כמו School of One באים על חשבון פרויקטים אפשריים אחרים. במקרה הזה לא חסרים פרויקטים יומרניים פחות וצנועים יותר (ופחות פופולאריים אצל אנשים חשובים). יש פרויקטים שמציבים מטרות חינוכיות ראויות יותר מאשר שיפור בהישגים כפי שאלה נמדדים במבחנים סטנדרטיים. גרי רובינשטיין, בכתבה בניו יורק דיילי ניוז, מסביר למה ביסודו של דבר הוא לא מתלהב מ-School of One:
Even if they got results, I wouldn’t be impressed because it looked like all they were learning how to do was do better on a standardized test.
יש כאן עוד דוגמה של פרויקט שמגייס את התקשוב למטרות חינוכיות מפוקפקות. למרבה הצער, העובדה שגם הפעם הוא לא כל כך מצליח איננו אומר שלא נראה עוד כאלה בעתיד.
