לארי קובן נוהג למקם את התייחסותם של אנשי חינוך כלפי שילוב התקשוב בבתי הספר על רצף שנע בין גישה אוטופית לבין גישה ספקנית. קובן, כמובן איננו היחיד, ולא הראשון, לתאר רצף כזה.
במאמרון מחודש מרץ, 2010, קובן ציין שב-2008
אנדרו צוקר עשה משהו דומה, וכך גם
אלן קולינס וריצ'רד הלברסון ב-2009. קובן ממקם את עצמו אי-שם באמצע. הוא איננו מבטל את ערכו של התקשוב, אבל הוא איננו יכול להזדהות עם האוטופים מפני שלדעתו הם מגזימים יותר מדי בנוגע ליכולת של התקשוב לשנות את החינוך. באופן די עקבי הוא אפילו נוהג ללעוג למחנה האוטופים בגלל ההגזמות האלו.
על אף הספקנות שהוא מביע כלפי התקשוב, קובן, כזכור, איננו מזדהה כחלק ממחנה הספקנים, אלא טוען שהוא תופס מקום באמצע. הוא גם טוען שבוויכוח הציבורי רק קולותיהם של הקצוות נשמעים, ושהקולות של אלה שדוגלים בתקשוב אבל מסרבים לאמץ אותו כפתרון לכל בעיות החינוך נבלעים בתוך הרעש. באותו מאמרון מלפני שנתיים הוא כתב:
Seldom do these futurists acknowledge in their rosy predictions that while many parents, practitioners, policymakers, and researchers inhabit either the Utopian or Skeptic poles, many others cluster in the middle of the continuum. Many of those who hug the middle know that present and past school uses of technologies show great promise for student learning but contain serious flaws; sometimes they even wince at especially foolish claims Utopians make. Overall, however, most believe technologies in or out of school will ultimately benefit students and teachers.
אבל למה לכתוב עכשיו על הבחנה של קובן מלפני יותר משנתיים, הבחנה שכבר אז לא היתה מקורית במיוחד? באותו מאמרון קובן ביקש לקשר פרצוף אנושי למחנות השונים, וכנציג של המחנה שבאמצע הוא בחר בביל פריטר, מורה בבית ספר בצפון קרוליינה המרבה לשלב תקשוב בהוראה שלו. כדי להראות שפריטר שייך למחנה האמצעי קובן הביא קטע מתוך מאמרון של פריטר בו הוא מבקר את השימוש בלוח הלבן האינטראקטיבי. פריטר מציין שעם הכסף הדרוש כדי לקנות לוח היה עדיף לרכוש ציוד תקשובי שהיה מאפשר סוג אחר של הוראה/למידה. בעיני קובן ההערה הזאת של פריטר ממקמת אותו אי-שם באמצע של הרצף האוטופי/ספקני, אם כי הוא גם הוסיף שנראה לו שפריטר נוטה חזק לצד האוטופי.
לפני מספר ימים פריטר פרסם מאמרון אורח בבלוג SmartBlog on Education בו הוא שואל:
במאמרון הזה פריטר מוסר לנו שכאשר הוא איננו מלמד בכיתה שלו הוא מעביר השתלמויות רבות בשימוש בתקשוב בכיתה. הוא כותב שבהשתלמויות האלו מרבים לשאול אותו על הקשר בין התקשוב לבין המוטיבציה של תלמידים. התשובה שלו די נחרצת:
My answer often catches participants by surprise: You can't motivate students with technology because technology alone isn’t motivating. Worse yet, students are almost always ambivalent toward digital tools. While you may be completely jazzed by the interactive whiteboard in your classroom or the wiki that you just whipped up, your kids could probably care less.
ולפי פריטר מה כן מדרבן לתלמידים ללמוד? תשובתו מאד ברורה: ההזדמנות להתמודד, יחד עם עמיתים, עם שאלות גדולות ועם רעיונות מאתגרים:
They are motivated by issues connected to fairness and justice. They are motivated by the important people in their lives, by the opportunity to wrestle with the big ideas rolling around in their minds, and by the often-troubling changes they see happening in the world around them.
תשובה כזאת איננה צריכה להפתיע. נדמה לי שאנשי חינוך רבים מודעים לזה. אבל מה שמעניין אותי כאן איננו דבריו הדי הגיוניים של פריטר, אלא העובדה שהם נאמרים על ידי מישהו שבמידה רבה מוצג על ידי קובן כנציג של המחנה האוטופי. כזכור, קובן מבקש מאיתנו להטות אוזן לקולות שבאמצע, קולות שנוטים להעלם תחת רעש הקצוות. הבעיה היא שכדי שקובן יכול לתבוע זכות על האמצע הוא חייב להקצין את הקצוות. לפני שנתיים קובן אמנם התרשם מאד מפריטר, אבל הוא בכל זאת תיאר אותו כקרוב מאד למחנה האוטופים. נדמה לי שפריטר עצמו איננו מתכחש לשיוך הזה. הוא רואה את עצמו ממוקם חזק במחנה של אלה שמשוכנעים שהתקשוב יכול להשפיע לחיוב על החינוך. אבל השיוך הזה איננו מונע ממנו להכריז לקראת סיום המאמרון שלו:
Technology’s role in today’s classroom, then, isn’t to motivate. It’s to give students opportunities to efficiently and effectively participate in motivating activities built around the individuals and ideas that matter to them.
קובן בוודאי יטען שגישה שקולה כזאת איננה מאפיינת אוטופיסט תקשובי. אבל נדמה לי שהמסקנה צריכה להיות הפוכה: העובדה שפריטר כותב כך מוכיחה שרגליו, ורגליהם של רבים מאלה שקובן מכנה האוטופיסטים התקשוביים, נטועות חזק בקרקע החינוכית והבית ספרית. כדי למקם את עצמו במקום טוב באמצע קובן נאלץ לתאר את אלה שטוענים שההשפעה של התקשוב על החינוך יכולה להיות חיובית ביותר כחולמים שאינם מעוגנים במציאות. יש בוודאי לא מעט אנשי שיווק ונציגים של חברות טכנולוגיות שבצדק זוכים לתואר כזה. האנשים האלה מוכרים "פתרונות" המושתתים על עוד ועוד תקשוב, אך התלושים מתפיסות חינוכיות בריאות. אבל הכינוי "אוטופיסט" איננו מתאר נכונה את פריטר, וגם לא רבים מאד מאנשי החינוך המתוקשבים שאני מכיר.
