כאשר אני כותב כאן על למידה התמונה שמצטיירת בראש שלי היא של למידה כתהליך. אני נוטה לראות את הלמידה כהתמודדות של הלומד עם סביבתו, התמודדות שהיא אישית עבור הלומד, כתהליך שגם כאשר הוא מתרחש במשותף עם אחרים, יש לו מאפיינים שהם ייחודיים לכל לומד. לאור זה, תפקידו של איש חינוך הוא לעצב את התנאים הייחודיים האלה כדי להבטיח למידה מיטבית אצל כל לומד. ברור לי שיש משהו מיושן, אפילו מיושן מאד, בגישה הזאת. הרי היום מקובל לדבר על "תעשיית הלמידה", וכמו בכל תעשייה, הדגש הוא על ייצור המוני, לא על האישי.
התפיסה הזאת לכשעצמה איננה מפריעה או פוגעת בעיסוק שלי בתקשוב החינוכי. כפי שציינתי מספר פעמים בעבר, אני רואה את תחום התקשוב בחינוך כקואליציה בין מחנות שונים שאינם בהכרח רואים עין בעין, אבל מסוגלים לפעול יחד כל עוד יש להן מטרה משותפת - העצמת השימוש בתקשוב בבתי הספר. אבל לפעמים אני חש שמטריית המטרה המשותפת הזאת איננה רחבה מספיק כדי להכיל גישות שהן די מנוגדות. לפעמים אני חש שהקואליציה מתפוררת, שהפער בין הראייה התהליכית שלי לבין הגישה התעשייתית גדול מדי כדי שנוכל לעמוד מתחת לאותה מטריה.
לפני כשבועיים, אתר-בת של הניו יורק טיימס המוקדש לחינוך בניו יורק פרסם
כתבה על ההזמנות העסקית הגדולה שאימוץ סטנדרטים חינוכיים כלל ארציים (common core standards) מעניקה לחברות שעוסקות בתקשוב בלמידה. הכתבה מציינת שעדיין לא ברור אם הסטנדרטים האלה, והדגש שלהם על "חשיבה ביקורתית" (דבר שטעון בדיקה) באמת יועילו לתלמידים, אבל:
one area that is certain to benefit from more uniform educational standards is the online learning industry.
כותב הכתבה מציין שאימוץ הסטנדרטים החדשים משכו את המדינות השונות בגלל הסטנדרטיזציה של "מטרות הלמידה", אבל היה בה כדאיות נוספת. אימוץ הסטנדרטים החדשים...:
can also turn it into a windfall for e-learning companies.
במילים אחרות, כאשר כל בתי הספר בכל מדינות ארה"ב מלמדים את אותם הדברים (או ליתר דיוק בוחנים את התלמידים שלהם על אותם הדברים) קברניטי תעשיית הלמידה יכולים להרוויח/לחסוך כסף רב. הביקוש לחומרי למידה חדשים מהווה, כמובן, מקור חשוב להכנסות. אבל מעבר לביקוש עצמו, כאשר החומרים שמפתחים מתאימים לכולם, ואין צורך לפתח חומרים שהם ייחודיים לדרישות של כל מדינה, גם החסכון יכול להיות גדול:
And with all the testing associated with Common Core, to gauge students’ progress and weaknesses, more tests will be necessary.
But the learning materials and tests no longer need to be differentiated state by state, saving the companies money, industry members said.
ולא מדובר בכסף קטן:
According to NextUp Research, the research arm of
Global Silicon Valley Corp., the e-learning market in the United States is expected to grow to $6.8 billion by 2015, up from $2.9 billion in 2010.
לשם ההגינות עלי להודות שהציטוטים שלי מתוך הכתבה היו מאד מגמתיים. הדגשתי את הצדדים העסקיים (הרבים!), ודילגתי על ההתייחסויות ללמידה. כתוב, למשל, שהסטנדרטים החדשים מהווים הזדמנות להרחיב את ההוראה היצירתית, וגם שחומרי למידה חדשים המותאמים לסטנדרטים החדשים עשויים לשחרר את המורים להתמקד בחשיבה מעמיקה יותר (דבר שהסטנדרטים לכאורה מחייבים). אבל קשה לא להתייחס לקריצות האלו בציניות. כאשר יותר ויותר שעות כיתה מוקדשות להכנה למבחנים ולמבחנים עצמם, וכאשר יותר ויותר מההערכה מתבצעת באמצעות יישומי מחשב, קשה מאד להשתכנע שהלמידה היא באמת מטרה משמעותית. גם אם בין חומרי הלמידה החדשים יש כשאלה שמעודדים את החשיבה הביקורתית או מעניקים מרחב ליצירתיות (גם אצל התלמיד וגם אצל המורה), ברור שהכסף הגדול נמצא באחידות ובאמצעי הערכה כמו מבחנים.
דבריהם של שני מבקרים של ה-Common Core Standards ושל המרדף של תעשיית הלמידה אחר ההזדמנויות שהסטנדרטים האלה יוצרים מובאים בכתבה. ליאוני היימסון, המנהלת של גוף שעוסק בעיקר בהקטנת גודל הכיתות, אומרת על החברות שמפתחות את חומרי הלמידה:
They’re literally salivating at the prospect of enhanced profit potential.
וכלפי הסטנדרטים החדשים רולנד לגיארדי-לאורה, המייסד של פרויקט לאוריינות, פוסק שהם:
[a] test factory wrapped up in a Tootsie Roll outer shell.
ההערות האלו מעלות חיוך על הפנים, וגורמות לנו להנהן בראש בהסכמה. אבל אחרי החיוך וההנהון, נזכרים שמדובר בחברות שמשקיעות הון בפיתוח חומרי למידה (שרבים מהם נעזרים בצורה זו או אחרת בתקשוב), ושהם עשויים לגרוף מיליארדים מההשקעה הזאת. למרבה הצער, הסיכוי של כמה אנשי חינוך שחולמים על למידה אחרת לעמוד מול ההשקעה הזאת, ולנתב את החינוך לכיוון אחר, די מזערי. קשה לעמוד תחת אותה מטריה עם מי שבמקום לראות למידה אחרת רואה הזדמנות עסקית אדירה.
