כריס להמן, מנהל בית ספר למדעים בפילדלפיה, ואישיות בולטת מאד בקהילת התקשוב החינוכי בארה"ב, מגיב בבלוג שלו לאמירה של מיכאל הורן. הורן היה שותף לקלייטון כריסטנסן בכתיבה הספר
Disrupting Class שהתפרסם לפני כארבע שנים. הספר, שמתאר כיצד התקשוב יכול להביא לשינויים גורפים בחינוך ובבתי הספר, זכה לפופולאריות רבה. להמן כותב שלאחר ראיון טלוויזיוני שנערך איתו, הורן פרסם ב-Twitter תמצית של מה שהוא אמר בראיון:
Let computers do what computers do best and teachers do what they do best.
להמן מציין שעל פניו האמירה הזאת הגיונית מאד, וקשה לא להסכים איתה. אבל בעיון מעמיק יותר, מתברר שמדובר באמירה מאד בעייתית. הוא מעיר:
First, it assumes that computers somehow work independently of teachers. That takes most of the ways that kids and teachers can work together using technology out of the equation. What [it] leaves behind is automated software that guides student learning in deeply prescriptive ways.
בעצם, האמירה של הורן מנחה אותנו ליצור שתי רשויות – זאת של המורה וזאת של המחשב, ולתת לכל רשות למלא את ייעודה על הצד הטוב ביותר ... אבל בנפרד. לפי הורן המחשב הוא בעצם מכשיר שמצטיין בהעברת "מידע" לתלמיד, מכשיר שמגיש לתלמיד "חומרי למידה" ומטלות, בודק תוצרים שהתלמיד מגיש בחזרה, ועוקב אחר הישגיו. אלה אינם שימושים פסולים, אם כי יש כאן הגדרה מצומצמת למדי של ההוראה ושל הלמידה, ומה שנשאר כתחום ההתמחות של המורה הוא השמירה על הסדר ועל השקט בכיתה. להמן מודה שיש יותר מקמצוץ של אמת בטענה שהתקשוב אכן מסוגל לרשת רבים מהתפקידים שבאופן מסורתי מזוהים כנחלת המורה. ואם נכיר ביעילות שהתקשוב יכול לקדם, אפשר להבין למה לא מעט אנשים משוכנעים שאפשר לצמצם את מספר המורים בבתי הספר, או להפוך חלק משמעותי ממלאכת ההוראה לעבודה טכנית פשוטה שכל פקיד יכול לבצע. אבל להמן מבקש להגדיר את ההוראה בצורה אחרת, וכאשר הוא עושה זאת, הוא גם מוצא תפקיד אחר עבור התקשוב:
But teaching is so much more than quizzes, lectures and data collection. And the promise of technology isn’t that [it] can automate the rote tasks of teaching – in the end that’s low hanging fruit. The promise of technology is rather the way that it can allow teachers and students to work together to do more, create more, research more broadly, share more widely, learn more deeply.
להמן מדגיש שערכו של התקשוב בחינוך איננו בחסכון בכסף או בכוח אדם, אלא בשינוי שהוא יכול לחולל בדרכי ההוראה ובקשרים שנוצרים בין תלמידים ומורים. אני כמובן מסכים איתו, אם כי העובדה שאחרי שנים רבות של תקשוב בחינוך יש עדיין צורך להגיד את זה מאד מדאיגה אותי. ואולי המילה "עדיין" איננה מתאימה כאן. נדמה לי שלפני עשור (ויותר) הנקודה הזאת היתה ברורה ומובנת לעוסקים בתקשוב בחינוך. מי שעסק בהטמעת התקשוב הבין שמתפקידו להמחיש למורים כיצד הפדגוגיה יכולה להשתנות בעקבות כלי התקשוב שעמדו לרשותם. אבל מאז משהו השתנה, ולא לטובה.
בסופו של דבר, התקשוב משרת את היעדים החינוכיים של קובעי המדיניות החינוכית שמכניסים את המחשבים לתוך בתי הספר. כאשר המדיניות הזאת מושתתת, בעיקר, וכמעט באופן בלעדי, על שיפור התוצאות במבחנים, אין זה מפתיע שמזהים את הערך של התקשוב בייעול. מה שאולי כן מפתיע הוא שאנשים כמו מיכאל הורן רואים את הייעול הזה, וחושבים שמדובר בשיבוש חיובי של החינוך.
