בשנת 2008 נרשמתי לאחד מקורסי ה-MOOC הראשונים –
Connectivism and Connective Knowledge. (אני מודה, על אף העובדה שהייתי רשום בקורס, יותר מאשר השתתפתי, פשוט צפיתי מהצד.) באותם הימים רעיון ה-MOOC היה רחוק מאד מהתודעה הציבורית. אפשר להגיד שהוא היה לא יותר מאשר קוריוז חינוכי. אמנם כמה מאות אנשים השתתפו (או לפחות היו רשומים) בקורס, אבל חוג די מצומצם של אנשים בכלל ידע על קיומו.
קורסי MOOCנשארו מתחת לרדאר הציבורי במשך מספר שנים, עד שנת 2011. בשנה ההיא סבסטיאן תרון, פרופסור בסטנפורד, פתח קורס רב משתתפים בנושא בינה מלאכותית, ובערך 130,000 אנשים נרשמו ללמוד בו. פתאום ה-MOOC תפס כותרות. פתאום העיתונות התחילה לשאול אם MOOCs – קורסים רבי-משתתפים ופתוחים אונליין (Massive Open Online Courses) – הם הדבר הגדול הבא, ומשהו שעתיד לזעזע את עולם ההשכלה הגבוהה. מספר אוניברסיטאות מכובדות עלו על הגל ויצרו קורסים כאלה, וקמו גם יזמויות חדשות שביקשו למסד את התחום, וכמובן גם להרוויח ממנו. היום, תחת הכותרת MOOC אפשר למצוא מגוון מודלים. יש כאלה שאפשר לכנות קורסים בהתכתבות – קורסים שבהם הסטודנט צופה בהרצאות מוקלטות וקורא מאמרים ובסוף הקורס נבחן על ידיעותיו, ויש כאלה ללא מרצה מומחה שמנסות לבנות "קהילת לומדים" שבה כל אחד יכול לקחת לעצמו את התובנות שנראות לו. יש קורסים שבהם כל חומרי הלמידה נמצאים באתר מרוכז המנוהל על ידי המרצה והסטודנטים שולחים את המטלות שלהם אל המרצה (או למכונה שבודקת אותן), וקורסים שבהם הסטודנטים "משוחחים" על תכני הקורס על גבי הבלוגים האישיים שלהם והחומרי הקורס השונים נגישים לכולם באמצעות ה-RSS.
אבל המאמרון הזה איננו עוסק ב-MOOCs. הקורסים האלה הם נושא ראוי להתייחסות, ואני מקווה שבהזדמנות אחרת אצליח לכתוב עליהם, ולהסביר את האמביוולנטיות שלי כלפיהם. המאמרון הזה עוסק בביקורת הדי צפויה שמשמיעים כלפי ה-MOOC, ביקורת שאיננה שונה במיוחד ממה שהשמיעו כלפי כל חידוש תקשובי בחינוך. הביקורת מכוונת היום כלפי ה-MOOC מפני שהוא כרגע הנושא התקשובי החם.
דבריו של מארק אדמונדסון, מרצה לאנגלית באוניברסיטה של וירג'יניה, אופייניים מאד לביקורת הזאת.
בכתבת דעה שהתפרסמה לפני חודש בניו יורק טיימס אדמונדסון מסביר למה לא רק קורסי MOOC, אלא קורסים מקוונים באופן כללי, אינם תחליף לקורסים פנים-אל-פנים:
Online education is a one-size-fits-all endeavor. It tends to be a monologue and not a real dialogue. The Internet teacher, even one who responds to students via e-mail, can never have the immediacy of contact that the teacher on the scene can, with his sensitivity to unspoken moods and enthusiasms.
סביר להניח שיש מידה של אמת בביקורת הזאת כלפי קורסים ענקיים של כמה אלפי משתתפים (אם כי בקורסי ה-MOOC דוגמת קורס ה-Connectivism שהזכרתי כאן מתנהל רב-שיח ער מאד שמהווה חלק מרכזי של תהליך הלמידה). אבל יש מבחר מקוון מאד של MOOCs, ושל קורסים מקוונים באופן כללי. לטעון שכולם אותו הדבר מצביע על אי-הכרות רצינית עם הנושא. זאת ועוד: הקשר האישי, המיידיות, והרגישות של המרצה כלפי הסטודנט שלפי אדמונדסון חסרים בקורסים האלה אופייניים רק למיעוט קטן של קורסים פנים-אל-פנים וזמינים רק לאלה שיכולים לשלום כסף רב. קורסי ה-MOOC אינם מתיימרים להחליף את ההוראה האינטימית. הם מבקשים ליצור מסגרת לימודית מוצלחת ויעילה עבור אלה שאינם יכולים לשלם עבור לימודים יוקרתיים אבל בכל זאת רוצים להשכיל. אדמונדסון איננו שולל את אפשרות הלמידה באמצעות קורס מקוון, אבל הוא מציין שללומד בקורס כזה דרושה מוטיווציה גבוהה כדי להצליח בו, ואפילו אז לא מדובר בקורס "אמיתי":
You can get knowledge from an Internet course if you’re highly motivated to learn. But in real courses the students and teachers come together and create an immediate and vital community of learning.
ביקורת כזאת הושמעה הרבה לפני ה-MOOC. שמענו, למשל, שמרצים שמלמדים מרחוק אינם יכולים לתת הכוונה אמיתית, ושאיכות הדיונים שמתנהלים בקבוצות דיון ברשת איננה מתקרבת לאיכות הדיון של מפגש פנים-אל-פנים. כנראה שכל פעם שכוכב טכנולוגי-אינטרנטי חדש זורח, מישהו חש צורך להזדרז ולטעון שכל זה טוב ויפה אבל ... זאת איננה למידה אמיתית. בעצם, הביקורת של אדמונדסון היתה מאד צפויה. מול הביקורת הזאת חשוב להבהיר שהלמידה שאדמונדסון מהלל איננה יכולה להיות נחלת כולם. היא למידה אליטיסטית למדי שהרוב הגדול של האנשים שמבקשים ללמוד אינם יכולים להשיג.
אבל התגובות האלו לטענות של אדמונדסון הן תגובות שמצביעות על כך שהוא איננו באמת מכיר את הלמידה המקוונת. צריכים להשיב לו גם מהכיוון השני – שהוא איננו מכיר את הלמידה הפנים-אל-פנים שבה הוא כל כך דוגל. אדמונדסון מציג אידיאל שאינה משקפת את המציאות. במעט מאד קורסים סטודנטים ומרצים מתחברים יחדיו כדי ליצור קהילת לומדים תוססת. ברוב המכריע של קורסי פנים-אל-פנים המרצה עומד בקדמת הכיתה ומדבר אל חלל החדר במונולוג מונוטוני, מבלי ליצור קשר כלשהו עם הסטודנטים שלו, בדומה לקטע הקלאסי מתוך "שמתי ברז למורה":
עדיין מוקדם לקבוע אם ה-MOOC יאריך ימים ויהווה אלטרנטיבה לקורסים פנים-אל-פנים, או ימלא נישה משמעותית בנוף ההשלכה. עדיין לא ברור מי ירצה ללמוד בדרך הזאת, ואם אפשר יהיה לקבל קרדיט לקראת תואר מלימוד בקורס כזה. הרבה שאלות עדיין פתוחות. מה שכן בטוח, תמיד יהיו כאלה שמשוכנעים שאי אפשר להחליף את הקיים, גם אם הקיים רחוק מלהיות מוצלח.
