« לדף הראשי | לא בהכרח מילים ריקות מתוכן » | סיכום ביניים מרשים ביותר » | האם זה טוב שאנחנו מסכימים? » | יופי! אבל מה הקשר כאן לחינוך? » | דיוקן המהפכן כמורה מסורתי » | תל למחשב את אשר למחשב » | האם פשוט יכול להיות פשוט מדי? » | סיבה אחת אפשרית לכך שלא לוקחים אותנו ברצינות » | בינתיים אני עדיין מעדיף מילים וצילומים » | סיפור שצומח מתנאיי השטח » 

יום חמישי, 18 בדצמבר 2008 

במקרה הזה, העדר דיגיטאליות איננו הבעיה

לפני כמעט ארבעה חודשים כתבתי כאן על ספרי לימוד דיגיטאליים ושאלתי, בעקבות סקר שהתפרסם בערך אז, אם יש באמת ביקוש אצל סטודנטים לספרים האלה. מדובר, הרי, במוצר יקר שמתיישן מהר. יש, כמובן, אנשים שמוכנים לוותר על ספרי הלימוד באופן כללי – גם מודפסים, וגם דיגיטאליים – ומציעים במקום שהתלמידים יכתבו את הספרים האלה בעצמם. הרעיון הזה איננו חדש. עוד בשנת 1969 ניל פוסטמן הציע משהו דומה (וכתבתי על זה כאן לפני בערך שנה וחצי). פוסטמן הציע לצייד תלמידים עם מחברות ריקות, ולאפשר להם לכתוב את ספרי הלימוד של עצמם. אם זאת, עשור מאוחר יותר הגישה של פוסטמן היתה שונה. אינני חושב שהוא זנח את הרעיון של החוברת הריקה בידי התלמיד, אבל הוא הדגיש שלספר הלימוד יש תפקיד חשוב במסירה התרבותית של חברה.

ואכן, ספר לימוד (textbook) איננו רק ספר שמתאר או מסביר נושא כלשהו. הוא ניתן ביטוי ליחס של החברה לאותו נושא, הוא מסביר לקורא כיצד החברה (או הזרמים השולטים בה) מבינה אותו. מפני שספרי הלימוד ממלאים את התפקיד (החשוב) הזה, אינני צופה שיתרחש שינוי גדול בדרך המקובלת להוצאה לאור שלהם. גם אם העדכון יקר ודורש זמן רב, מערכות חינוך עדיין זקוקות לספרי לימוד. ההפקה הדיגיטאלית יכולה, אולי, לייעל את תהליך ההוצאה לאור, אבל היא לא תבטל את חשיבות הספרים. ספר הלימוד הוא סמל של סמכות, וקשה לתאר מערכת חינוכית שאיננה מפעילה את הסמכות שלה דרכם.

לפני מספר ימים, כתב החינוך של הוושינגטון פוסט, ג'יי מתיוז, פירסם כתבה על ספרי לימוד. בכתבה הוא רמז שההערכה שלי כאן מוטעית, וששינוי משמעותי בדרכי ההפקה של ספרי לימוד עשוי להתרחש בקרוב. מתיוז ציין את המגרעות המוכרות של ספרי הלימוד, ובעיקר את התיישנותם המהירה, והעובדה שתלמידים אינם אוהבים להשתמש בהם (האם הם אוהבים לקרוא בכלל?). הוא כתב על קבוצה של מורים בבתי ספר תיכוניים במדינת וירג'יניה שחברו יחד כדי לכתוב תוספות לספרי לימוד קיימים, כאשר הפרקים שהם יכתבו יהיו זמינים ברשת, חינם. המטרה של המורים האלה איננה להחליף את ספרי הלימוד, אלא להשלים את הספרים המודפסים שהמידע בהם מתיישן.

כל זה איננו מחדש הרבה. דווקא החלק המעניין בכתבה של מתיוז איננו קשור לדיגיטאליות כפתרון להפקת ספרים, אלא לדרכי למידה. הוא כותב:
Facts and ideas, in my experience, are more likely to sink in if introduced in group exercises, exploiting the adolescent urge to belong. Teachers have their classes organize book clubs, recreate the Constitutional Convention, raise animals, write and perform plays, publish online magazines.
וגם זה איננו חדש – אבל זה בדיוק מה שמדאיג אותי. הפעולות שמתיוז מתאר נראות לי כמובנות מעליהן. מדובר בפעולות לימודיות שצריכות להוות בסיס לכל הוראה טובה. הגיוני שעבור מורים שמשלבים פעולות כאלו בהוראה שלהם (או מבססים אותה עליהן) ספרי לימוד (מודפסים או דיגיטאליים) יהוו מרכיב משלים ללמידה הנרכשת בכיתה. אבל מתיוז כותב כאילו רוב המורים אינם מכירים את הפעולות האלו, ואינם משתמשים בהן בכיתות שלהם. מהכתבה שלו מתקבל הרושם שהמורים יודעים רק "ללמד" על ידי זה שמנחים את התלמידים לקרוא בספר הלימוד. ואם זה באמת המצב, אנחנו זקוקים להרבה יותר מאשר רק תקשוב כדי לשפר את החינוך.

תוויות: ,

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates