« לדף הראשי | בינתיים אני עדיין מעדיף מילים וצילומים » | סיפור שצומח מתנאיי השטח » | לא עמידה על כתפיים, אלא טיפוס משותף » | לא על החינוך לבדו » | מה יש, בסך הכל, בכתובת? » | הרהור נוסף בנוגע לוויקי » | האם התוצר הקולקטיבי תמיד עדיף? » | מתקדמים ומתקדמים, אבל ... » | הרהור נוסף בנוגע לנייר » | למען האמת, לא כל כך איכפת לי » 

יום חמישי, 4 בדצמבר 2008 

סיבה אחת אפשרית לכך שלא לוקחים אותנו ברצינות

הבלוג ReadWriteWeb עוסק בעיקר בעולם ה-Web 2.0 מהיבטים טכנולוגיים ועסקיים. עם זאת, לעתים קרובות הוא בוחן את ההשתמעויות החברתיות של כלי Web 2.0, ולפעמים הוא נוגע גם בחינוך. שלשום, שרה פרז, אחת מצוות האנשים שכותבים לבלוג, פרסמה שם מאמרון שהתייחס לכתבה קצרה בטיימס-אונליין הלונדוני, כתבה בו מראיינים את דון טפסקוט שלפני בערך עשור כתב את הספר Growing Up Digital, ולפני כחודשיים ספרו החדש, Grown Up Digital ראה אור.

בכתבה בטיימס (Google Generation has no need for rote learning) טפסקוט מסביר למה שינון עובדות איננו חשוב:
A far better approach would be to teach children to think creatively so that they could learn to interpret and apply the knowledge available online. “Teachers are no longer the fountain of knowledge; the internet is,” Tapscott said. “Kids should learn about history to understand the world and why things are the way they are. But they don’t need to know all the dates. It is enough that they know about the Battle of Hastings, without having to memorise that it was in 1066. They can look that up and position it in history with a click on Google,” he said.
במאמרון שלה (Education 2.0: Never Memorize Again?) אני מתרשם שפרז מתייחסת לגישה הזאת כחידוש חינוכי:
For the older generations who grew up having to memorize historical dates and mathematical formulas, the idea that memorization shouldn't be a part of the educational experience is somewhat shocking. Of course you need to know the exact year something happened...don't you?
לא יתכן שאני היחיד שכאשר קראתי את הכתבות האלו גירדתי בראש והצצתי בתאריך בלוח. עם כל אהבתי לתקשוב בחינוך, אני חש צורך להזכיר שהטענה שאין ערך החינוכי רב בשינון תאריכים לא נולדה עם האינטרנט. ללמוד להבין את העולם, ומה גורם לדברים להיות כמות שהם, הם מטרות חינוכיות עם אילן יוחסין די מפואר ושורשים עמוקים. כל אלה קיימים לא רק בגישות חינוכיות שצמחו באמצע המאה הקודמת. הם מופיעים בגישות חינוכיות רבות, וראוי להזכיר שהגישות האלו אינן נשמרות בסוד - פרחי הוראה נחשפים אליהן, לפחות באופן כללי, במהלך לימודיהם. אפילו עיתונאים יכולים למצוא אותן ללא מאמץ רב מדי (אפשר אפילו לערוך חיפוש קל באינטרנט).

אפשר אולי להבין את המניעים של עיתון/אתר כמו הטיימס הלונדוני שמקדיש כתבה קצרה לדעות של טפסקוט. הטיימס הרי מבין שמדובר בספר שעשוי להיות רב-מכר, ולכן רצוי להקדיש לו מספר שורות. ואפשר גם לסלוח לשרה פרז – היא איננה עוסקת בחינוך, ולכן אפשר אולי להבין שהיא חושבת שעד היום השינון עדיין נחשב כמרכיב מרכזי מהלמידה. אבל אני חושש שגם רבים בבלוגוספירה החינוכית יתרגשו מהספר החדש של טפסקוט, ויציינו את הגילוי מרעיש העולמות שבעידן האינטרנט, כאשר כל המידע בעולם זמין לנו בהקלקה על כפתור העכבר, אין צורך לזכור עובדות כהוכחה של ההשפעה החיובית של התקשוב על החינוך.

אבל אם אחרי יותר מעשור של שילוב התקשוב בחינוך היתרון המרכזי של התקשוב נשאר "היום כבר אין צורך לשנן" (עם תיבול קל של "התלמידים יכתבו את ספרי הלימוד", טענה שללא ספק יזכה לאריכות ימים עד שנראה תוצאות משכנעות) לא קשה להבין למה לא מעטים חושבים שההשקעה במחשבים ובאינטרנט בחינוך היא בזבוז של כסף.

תוויות: ,

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates