« לדף הראשי | מה יש, בסך הכל, בכתובת? » | הרהור נוסף בנוגע לוויקי » | האם התוצר הקולקטיבי תמיד עדיף? » | מתקדמים ומתקדמים, אבל ... » | הרהור נוסף בנוגע לנייר » | למען האמת, לא כל כך איכפת לי » | משהו חסר בתיאור המעודד הזה » | הלוואי שיהיה לנו מה לסנן » | יחי התיוג ... אפילו אם עדיין לא הוכחנו שהוא כדאי » | תלוי מי אתה שואל » 

יום ראשון, 23 בנובמבר 2008 

לא על החינוך לבדו

בימים האחרונים הצטברו אצלי קישורים למספר הולך וגדל של מאמרונים שנראים לי ראויים להתייחסות כאן. רוב המאמרונים האלה חדשים, אם כי ברור שהרבה מהמתרחש בתחום התקשוב בחינוך איננו "חדש" אלא וואריאציות על מספר יחסית מוגבל של נושאים. לכן, מידת העניין היא שקובעת, גם אם כמה מהדברים שאליהם אני רוצה להתייחס התפרסמו לפני מספר חודשים. אבל משום מה, למרות שרשימת הנושאים שעליהם אני רוצה לכתוב כאן הולכת ותופחת, אני מגלה שמה שאני רוצה לכתוב עליו כעת איננו בדיוק שייך לתחום הבלוג הזה. מה לעשות – נפלאות דרכי הבלוג.

כידוע, הבלוג הזה עוסק בנושאים חינוכיים. רק לעתים רחוקות ביותר אני מוצא טעם בדיווחים "אישיים", וגם אלה קשורים, אפילו אם רק במידה רופפת, לחינוך. לרוב, אינני חש צורך לדווח על מה שאכלתי לארוחת ערב, או על כמויות השיער שהכלב שלנו משיר, או אפילו על מעלליהם של ילדי הנפלאים. ואם קורה שאני מרגיש צורך בדיווחים כאלה (ועברו כבר שנים מאז שהרגשתי צורך כזה), עומדות לרשותי מסגרות אינטרנטיות אחרות שבהן אני יכול לעשות זאת. לכן, למרות שביום שישי האחרון יצאתי לטיול מעניין ביותר לשרידי שרונה של הטמפלרים, אינני רואה סיבה לדווח על זה כאן (ויש אחרים שמדווחים על הטיולים שלהם בכשרון גדול בהרבה משלי). בבלוג הזה בחרתי להתמקד בנושאים הקשורים לתקשוב בחינוך, נושא שאני פחות או יותר מבין בו ואולי אפילו יכול לתרום לו. ואם המיקוד הצר הזה יוצר רושם אצל הקורא המזדמן שצר עולמי כעולם נמלה, אני יכול לחיות עם הדימוי הזה.

אבל חופן קוראי הנאמנים בוודאי מזהים בהקדמה הארוכה הזאת דרך פתלתלה לתרץ כתיבת מאמרון שאיננו קשור ישירות לנושא המוצהר של הבלוג הזה. ואם הם זיהו, הם צדקו.

לפני שבוע, אלן לווין הקדיש מאמרון בבלוג שלו להתייחסות למספר כתבות שהופיעו לאחרונה שטענו שעידן הבלוגים הסתיים (Wandering the (not so) dead blogs). אני מודה שכאשר קראתי את אותן הכתבות שקלים אם לכתוב עליהן. לבסוף, החלטתי שהיו נושאים בוערים יותר להקדיש להם מילים (וזמן). אבל המאמרון של לווין עורר בי חשק לכתוב מילה טובה על התופעה שכנראה ממהרים להספיד. לווין כותב שהוא הציב לעצמו מסע – להתחיל מנקודת זינוק אחת, ולראות לאן הקישורים שהוא מוצא יובילו אותו. הוא מקשר לתריסר בלוגים שאליהם הוא הגיע שמהם הוא התרשם במיוחד:
Starting from my RSS reader, I had landed on an interesting story on a blog with a curious name. I got even curiouser about some of the blogroll or linklog names in the sidebar, and wondered, “How far can I wander? What would I find? Is it all tombstones, black rot, and blog tumbleweeds like those big shot writers for Wired try to tell us?’

I found not death, but teeming life.

I found people posting at an astounding rate, and original (and wonderfully strange and often deeply personal and quite silly too) stuff. And I could find no sign that people were in the vain pursuit of a front page Google Rank.
לא יכולתי לא להזדהות, וכמובן גם למצוא את הרגלי הקריאה הבלוגית שלי במסע הזה. קורא ה-RSS שלי מלא בבלוגים שעוסקים בתקשוב בחינוך, אבל יש בו גם מספר לא מבוטל של בלוגים אחרים – בלוגים אישיים שמספרים סיפורים מרתקים שמתייחסים להתרחשויות סביבנו בעין מקורית ולפעמים מפתיעה. באמצעות פלאי הקישוריות, ולעתים קרובות באופן מקרי למדי, קליק נופל על קליק, וכמעט מדי יום אני מגיע לבלוגים שלא הכרתי (ואולי שלא אבקר בהם שוב) – בלוגים שבהם אני פוגש אנשים מיוחדים, וראייה מפתיעה על החיים, ולפעמים פשוט ניסוח ערב לחך שמהדהד בראשי וגורם לי להכריז "הלוואי ואני כתבתי את זה".

לא פעם אנשים שואלים אותי "מתי אתה מוצא את הזמן לכל זה?", ומתחשק לי להשיב "כיצד אפשר לא להקדיש זמן לעושר האנושי הזה?". פעם אחר פעם אני כותב כאן על הערך הלימודי הגלום בשימוש בבלוגים בחינוך. ואכן, אני משוכנע שיש ערך רב בשימוש בבלוג כדי לארגן את מחשבות הלומד, או לעודד רפלקציה לימודית, ועוד. כמו-כן, הבלוגוספירה החינוכית מהווה בסיס שעליו אפשר, ואף צריך, לבחון את שלל הנושאים הקשורים לתקשוב בחינוך. אבל גם ללא קשר ל-"חינוך", יש פשוט ערך אדיר בכך שהבלוג פותח צוהר לעולם מגוון ובלתי-צפוי, עולם שאחרת אולי לא היינו מכירים.

תוויות:

להביא אותי כדוגמא למישהי שמדווחת על הטיולים שלה בכשרון גדול משלך - זו הפרזה שאינני ראויה לה. אולי לא לכך כוונו דבריך אבל אני מוצאת את עצמי נאלצת להגן על סגנון הבלוג שלי. ראשית, בשונה ממך, אני כותבת ליד תלמידי והייתי רוצה שגם הם ידווחו מעת לעת (באופן וולנטרי ולא כמשימת חובה) על טיול משפחתי. שנית, אני מנסה באמת ובתמים ללמוד מכל אחד ובכל מקום ואת הלמידה שלי אני משתדלת לתעד בבלוג. הפוסט אליו הפנית התייחס לאירוע בו שמעתי סיפור. הסיפור הזה סקרן אותי מספיק כדי לחפש עוד מידע עליו בבואי הביתה. אה.. ואני מקווה שלמדתי באותו אירוע גם לאחוז נכון במצלמה בשעת צילום וידיאו. אגב, היה שם כמובן גם אוכל. לא הרגשתי שום צורך לדווח עליו.
כקוראת קבועה שלך (ולא מזדמנת)אין לי צל חשד כי צר עולמך. נהפוך הוא:
רבים מאיתנו (ואני מודה כי גם אני) יכולים להתקנא בעומק התרבותי השזור
בכתיבה שלך.
כתבת שמתחשק לך להשיב: "כיצד אפשר לא להקדיש זמן לעושר האנושי הזה?"
אני חושבת ג'יי, שההסתכלות הזו היא המשמעות האמיתית של להיות אוהב אדם. ואני חושבת שמורה צריך להיות קודם כל אוהב אדם.
איריס

ג'יי , תודה לך על העשרת עולמן של כל הנמלים והנמלות בישראל !

עמי סלנט

הוסף תגובה

קישורים להודעה הזאת

הוסף קישור

מי אני?

  • אני יענקל
  • אני כבר בעסק הזה שנים די רבות. מדי פעם אני אפילו רואה הצלחות. יש כלים שמעוררים תאבון חינוכי, ונוצר רצון עז לבחון אותם. אך לא פעם המציאות היא שצריכים ללמוד כיצד ללמוד לפני שאפשר ליישם את ההבטחה של הכלים האלה.
    ההרהורים האלה הם נסיון לבחון את היישום הזה.

ארכיון




Powered by Blogger
and Blogger Templates