פריחתם של בלוגים ושל רשתות חברתיות, בהם הכותב חשוף לעיני כל, משפיעה גם על החינוך. אם בעבר הלמידה של התלמיד נחשפה במבחנים או בעבודות לעיני המורה בלד, היום רבים בדעה שיש ערך רב בחשיפה רחבה. כאשר לכותב (אם מדובר בתלמיד, בפרח הוראה, או במורה) יש קוראים רבים, אלה מהווים תיבת תהודה שבאמצעותה הכותב מצליח לחדד את מחשבותיו, איתם הוא מלבן מגוון נושאים, ובעזרתם הוא מעמיק את הלמידה שלו.
אבל אפילו אם היום קיימת ציפייה לשיתוף ולפומביות, יש רבים שעבורם החשיפה הזאת אינה נוחה. כמעט בעל כורחו,
דין שרסקי מתייחס לסוגיה הזאת השבוע בבלוג שלו. שרסקי כותב שבקורס שנפתח עכשיו הוא הנחה את הסטודנטים שלו (פרחי הוראה) לנהל בלוגים, ולהפתעתו הוא נשאל, בפעם הראשונה, אם חובה שהבלוגים האלה יהיו פומביים. הוא כותב:
To be honest, I never really thought much about doing it any other way. In my zeal to have my students experience the joys of networked learning and prepare for a world where ideas and sharing should be and hopefully will be
more transparent, it seems logical.
נדמה לי שעבור כל אחד שאיננו מנהל בלוג או איננו משתתף באופן פעיל ברשת חברתית, השאלה של הסטודנטים מאד הגיונית, ואפילו צפויה. אבל גם בתגובה של שרסקי יש הגיון. עבור אלה מאיתנו שמנהלים בלוגים, החשיפה נעשית למובנת מאליה, ואנחנו מתקשים להבין את אי הנוחות שמי שחדש לנושא הזה מרגיש. זאת ועוד: סביר להניח שמלכתחילה מי שכותב בלוג פחות מוטרד מהשאלות האלו, כך שאפילו קשה לו לתפוס שלא כך עבור כולם. שרסקי מבטא את הקושי הזה כאשר הוא כותב:
Ever since the day I wrote my first blog post and received a comment, I knew that learning in public had huge potential.
משום מה, הוא כנראה חושב שמה שברור לו ברור לכולם – יש ערך רב ב-"למידה בפרהסיה". אבל אפילו אם הציפייה הזאת מוטעית, הוא בכל זאת עורך השוואה מעניינת.
... we have no qualms about student athletes or musicians or actors perform(ing) in public. No athlete ever joins a team and suggests they just want to practice but don’t want to play in front of a crowd.
כאחד שמזדהה עם שרסקי, ורואה ערך רב ב-"למידה בפרהסיה", עלי להודות שלא נוח לי עם ההשוואה הזאת. עוד לפני שהם "מופיעים" לראשונה, ספורטאים ומוסיקאים יודעים שהפומביות היא מרכיב אינטגראלי של מה שהם בחרו לעשות. לא כך עבור לומדים. לא נראה לי מוצדק להגיד לתלמידים (או למורים, או לפרחי הוראה) הרגילים למידה גדולה של פרטיות בלמידה שלהם, שפתאום עליהם לחשוף את ההגיגים שלהם לעיני כולם. שרסקי כותב שלדעתו היתרונות של הפומביות עולים על המבוכה שחשים כאשר מתחילים לכתוב לבלוג. האמת היא שאני מסכים איתו. אבל נדמה לי שכאשר אנחנו מחייבים את החשיפה אנחנו חוטאים לרוח החינוכית שהבלוג מבקש לבטא.
תוויות: בלוגים, כלים חברתיים
