ג'ף אוטכט כותב היום על דיון שהוא ניהל עם תלמידי כיתה ב' לקראת יחידת לימוד על בעלי חיים. במהלך יחידת הלימוד התלמידים מחפשים מידע באתרי אינטרנט, ולכן בשלב ההתחלתי הוא מדבר איתם על כיצד מנווטים באתרי אינטרנט. אוטכט רושם מספר שאלות שהוא העלה בכיתה – חלקן קשורות לשימוש כללי בדפדפן, וחלקן קשורות למידע שפוגשים באתר (אם מבחינים בפרסומות, למשל, ואם כן, האם ומתי מקליקים עליהן). הוא כותב:
After about a 10 minute mini-lesson on the above points the students went off and explored the website by themselves. Too often we just go right into the structured lessons and do not allow students to explore. It’s like picking up a book at the book store or in the library. We browse it first, read a page here, look at pictures there. Giving students time to click, look, read, watch, click again gets them used to the site. After this “explore time” I find kids to be much more focused on a lesson.
סביר מאד להניח שהדיון שהתנהל בכיתה סייע לתלמידים למצוא מידע באמצעות הדפדפן, אבל נדמה לי שהגלישה החופשית שהוא מאפשר לתלמידים עוד יותר חשובה. ההקבלה שהוא מביא לקריאה בספר בהחלט נראית לי – להגיד לתלמידים לפתוח לדף מסויים בספר לפני שהם מחזיקים את הספר ביד, מדפדפים בו, ומתרשמים ממנו טיפה, איננה הדרך להכיר ספר. ואם כך, אין סיבה לצפות שנכון לעשות כך עם אתר אינטרנט. אני מניח שכאשר אוטכט מאפשר לתלמידיו לסייר באתר מסויים הוא גם מעודד אותם לשוחח ביניהם, כך שמי שמוצא משהו מעניין יכול לספר עליו לחבריו, ולתאר כיצד הוא הגיע אליו. בדרך הזאת כולם מפתחים כישורי גלישה.
אוטכט כותב שהדיון בכיתה, והזמן שמקדישים להכרת אתרים, הם כישורי החקר של ימינו. אישית, נדמה לי שיש כאן הגזמה. אבל בהמשך הוא כותב שכאשר הוא תיאר למורה של כיתה ד' את מה שהוא עשה עם התלמידים בכיתה ב' היא התרגשה וציינה שטוב לה לדעת שכאשר אותם תלמידים יגיעו אליה הם כבר הפנימו את יסודות הגלישה הלימודית. למשמע התגובה הזאת אוטכט מסכם:
That’s when you know you’re doing the right thing.
ועם זה אני בהחלט מוכן להסכים.
תוויות: גלישה בטוחה, מידענות
ברצוני להוסיף שמה שמשך אותי מעבר לעניין ההתנסות והלימוד של גלישה באינטרנט היא דווקא הפתיחה עצמה מבחינה דידקטית. מה שאוטכט עשה הוא תרגיל חשוב מבחינה דידקטית - התלמידים מחפשים בעצמם מידע ומן הסתם כל אחד מוצא סוג אחר של מידע. כך, אפשר לנהל בכיתה דיון על סוגי המידע השונים שכל אחד מצא, מה עניין במיוחד כל אחד, במה הוא היה רוצה להתמקד וכו", ורק אז מתקדמים לעבר משהו ממוקד יותר (אינני יודע אם זו השיטה שבה נקט אוטכט עצמו). באופן כזה, מושגות מספר מטרות דידקטיות חשובות. אחת מהן היא הגברת המעורבות והמוטיבציה של התלמידים עצמם. מטרה אחרת היא חשיפה של התלמידים לדבריהם של תלמידים אחרים. עניין נוסף הוא היציאה מן התמונה הכללית (במקרה זה מדובר על בעלי חיים אך זה יכול להיות גם סביבה, מערכת השמש, חומרים, גוף האדם ועוד) אל המוקד ובאופן כזה יש סיכוי שיראו את השתלבותו של הנושא שהמורה מעוניין ללמד, בתוך הנושא הרחב יותר.
בהחלט אהבתי את שיטתו של אוטכט.
נשלח ע"י:
יורם אורעד | 02 מאי, 2009 13:14