אינני מלמד בכיתה, ובזמן האחרון אינני מרבה לבקר בכיתות. במידה לא קטנה הניתוק הזה מבית הספר מקשה על מה שאני כותב כאן. קל מאד לעמוד מבחוץ ולתת עצות, קל מדי להשמיע ביקורת. ברור לי שקשה לעמוד מידי יום מול תלמידים ולנסות לעזור להם ללמוד, וגם שקל לשכוח את האמת הבסיסית הזאת. מנקודת תצפית מחוץ לכיתה קל לקטול פעילויות לימודיות כסתמיות או חסרות עניין לימודי. מי ששופט מבחוץ איננו רואה את הקשיים שאיתם מורה בכיתה צריך להתמודד; הוא איננו ער להקשר הלימודי הרחב שבתוכו המורה צריך לפעול. לא תמיד מתחשבים במציאות של כיתה גדולה מדי, של שונות רבה בין התלמידים, של הדרישה ללמד למבחן ועוד. לכן, לא פעם פעילויות לימודיות מתוקשבות שהמורה מתכנן תוך שיקול דעת על צרכי הכיתה שלו נראות לצופה מבחוץ כסתמיות וחסרות ערך. קל יותר לפסוק שפעילות מסויימת נכשלה מאשר לבחון אותה לעומק כדי להבין מה המורה ניסה להשיג.
ולמה כל ההרהורים האלה?
שלשום מצאתי את עצמי מתנדנד בין התחושה שהיום כל מורה יכול, לבין המציאות בשטח שמעטים מדי בכל זאת עושים. חשתי צורך להביא דוגמאות משכנעות, דוגמאות יחסית פשוטות שמראות שאכן אפשר. ללא ספק זאת תעודת עניות של הבלוג הזה שכאשר אני מנסה להביא דוגמאות אני מחפש אותן בדיווחים מבלוגים של מורים בחו"ל, ולא מהנסיון של מורים בארץ. כמובן שבמידה מסויימת זה מפני שההכרות מקרוב מבליטה את הפגמים, ולכן קל יותר להתרשם מפעילויות שמתרחשות רחוק מאיתנו. אבל זה גם (כפי שכבר ציינתי) מפני שאינני מרבה לבקר בכיתות, ונכון להיום מעט מדי מורים בארץ מדווחים על הפעילויות המתוקשבות בכיתות שלהם.
בחרתי להביא כאן שתי דוגמאות שונות שבעיני מציגות "קצוות" של פעילות מתוקשבת. אחת די "בסיסית" ולכאורה צנועה. היא ממחישה כיצד בלוגים אישיים יכולים לקדם את מיומנויות הכתיבה של תלמידים. השנייה מתייחסת לרשת עצמה כמרחב למידה, ומראה כיצד התקשוב יכול להוות צוהר לעולם הרחב. בעיניי זאת דוגמה מאלפת, אבל אולי גם רגעית בלבד.
השבוע
בריאן קרוסבי פרסם שוב מאמרון שלו מלפני שנה וחצי. במאמרון הזה הוא מתאר פעילות כתיבה באמצעות בלוגים בכיתה ה'. מדובר בתרגיל כתיבה מובנה:
to get my sixth graders re-focused on usage and paragraphing and a few other skills, along with researching and finding information and then reporting it out accurately, I started to design a lesson using “The Important Book” by Margaret Wise Brown.
קרוסבי מסביר שהספר הזה מנחה תלמידים בכתיבה לפי תבנית, כאשר עליהם להבליט את התכונה החשובה של הדבר שעליו הם כותבים. הוא מדגיש שתלמידיו (רבים מהם בני מהגרים שהוריהם לא סיימו בית ספר יסודי) אינם שולטים בכתיבה ולא בחיפוש מידע ברשת, ולכן הוא בנה תרגיל שמחבר בין שני אלה:
I melded the simple pattern from the book with doing research to come up with a way to practice both. I also took into account that students like mine that are lacking in schema often don’t get excited about many topics because they often lack the base understanding that makes things interesting and engaging.
אחרי שהתלמידים כותבים, לפי תבנית, פיסקאות קצרות על נושא שהם "חקרו" הם מעלים אותן לבלוגים שלהם.
נדמה לי שלקריאת התיאור הזה של קרוסבי קל מאד להרים גבה ולשאול "אז מה?". נעים לגלות שהוא מצא דרך לעודד תלמידים חלשים לכתוב, אבל לא ברור שהתקשוב כאן ממלא תפקיד חשוב בתהליך הזה. עם זאת, קרוסבי מעיר הערה חשובה בנוגע לכך שהוא איננו מרבה לתקן את השגיאות של התלמידים:
Get students published, and they start to edit themselves and want to write more. Require everything to be perfect, and you stifle writing and the willingness to self edit.
אולי באופן טיפה פרדוקסאלי, מה שמרשים בדוגמה הזאת הוא שמדובר בפרויקט מאד צנוע.
בדיקה של הכתיבה של התלמידים מוכיחה שקרוסבי אכן צודק – כישורי השפה של תלמידיו חלשים. אבל דווקא בגלל זה יש משהו משכנע בתוצרים, ובתחושת הגאווה של הכותבים שמבצבצת מהם.
שלי בלייק-פלוק כותב (גם השבוע) על פעילות שהוא ערך עם תלמידיו לגיאוגרפיה (כיתה ט'). הוא הציג להם מפה שמתארת את השכיחות של שמות שונים לגזוז בארה"ב.
בלייק-פלוק מעיר:
Maps tell a story. And that's what my Human Geography students and I talked about today. We talked about how you could lay a map of something as seemingly innocuous as how people describe soft drinks over the context of patterns of human habitation and find a telling correlation.
הסיפור שהמפה סיפרה לא היה במיוחד חשוב, אבל בכל זאת די מסקרן. אבל בשלב מסויים בשיעור תלמיד אחד שאל כיצד אפשר לדעת שהמידע במפה מהימן. הכיתה החליטה לערוך בדיקה. דרך Twitter הם שלחו בקשה לרשת – שקוראים ישיבו היכן הם גרים ובאיזו מילה הם משתמשים. תוך זמן קצר הגיעו עשרות תשובות, והתברר שהתשובות תאמו את המפה. אני מניח שהמידע שתלמידיו של בלייק-פלוק רכשו בפעילות הזאת לא עזר להם לענות על שאלות במבחן, אבל לעומת זאת סביר מאד להניח שהדרך שבה הם חקרו את הנושא תרמה להם משהו שילווה אותם עוד זמן רב כלומדים בעולם המתוקשב.
שוב, בדרך כלל אינני מדווח כאן על פעילויות לימודיות בכיתה. (אולי היתה זאת פתיחת שנת הלימודים שדרבנה אותי לשנות טיפה את המוקד הרעיוני ה-"רגיל" של הבלוג הזה.) אבל נדמה לי ששתי הדוגמאות שהבאתי כאן ממחישות שהשימוש ה-"נכון" בתקשוב בכיתה איננו שימוש ראוותני, שיעור לדוגמה שמכינים בקפידה לקראת ביקור של המפקח, אלא שימוש יום-יומי ו-"פשוט". המטרה הרי היא שהתקשוב יהפוך לחלק אינטגראלי מהחיים שלנו, כך שלא נרגיש צורך להביא דוגמאות.
תוויות: בלוגים, דוגמאות, Twitter
משפט המפתח "שימוש יום יומי פשוט".
בלי יומרות גדולות בלי אקזיטים סתם שימוש מושכל...
נשלח ע"י: Unknown | 15 ספטמבר, 2010 10:46