מי שעוקב אחר העיתונות החינוכית איננו מוצא סיבות רבות לאופטימיות. באופן די ברור בארה"ב, באירופה, וגם אצלנו, המגמה היא לקראת יותר ויותר מבחנים סטנדרטיים ש-"מעריכים" תלמידים לפי ה-"הישגים" שלהם במבחנים האלה, ולאיסוף יותר ויותר נתונים שלכאורה אמורים לתת תמונה מקיפה על המתרחש בכיתה. התופעה איננה נובעת ישירות מהתקשוב, אם כי היכולת העצומה של המחשב לאסוף ולעבד נתונים ממריצה את התהליך. יותר מאשר מורים מתבקשים לחשוף את תלמידיהם לעולם הדעת, הם מצווים להכין אותם למבחן. (
פרופ' דוד נבו התייחס לבעיה הזאת במהדורת החדשות של ערוץ 2 לפני כשבוע [בערך מ-1:25 דקות]).
אבל לפעמים אנחנו נתקלים (אני מודה, במפתיע) במגמה הפוכה. וההפתעה גדולה עוד יותר כאשר פוליטיקאים וקובעי המדיניות מבטאים אותה. השבוע מושל קליפורניה, ג'רי בראון, היטל וטו על הצעה לתיקון חוק שהונחה על שולחנו. מטרת החוק, SB 547, היתה להרחיב, ולכאורה לשפר, את המדדים שבאמצעותם מעריכים את תלמידי המדינה.
במכתב המסביר את סיבת הווטו, בראון מסביר שעל אף העובדה שהוא מחייב הערכה של למידת התלמידים, המדדים המוצעים בחוק אינם סוג ההערכה הדרוש. (
תודה לטים סטאמר שכתב על הווטו של המושל, אם כי משום מה לא קישר אל המכתב עצמו.) בראון כותב:
Finally, while SB 547 attempts to improve the API, it relies on the same quantitative and standardized paradigm at the heart of the current system. The criticism of the API is that it has led schools to focus too narrowly on tested subjects and ignore other subjects and matters that are vital to a well-rounded education. SB 547 certainly would add more things to measure, but it is doubtful that it would actually improve our schools. Adding more speedometers to a broken car won’t turn it into a high-performance machine.
בראון מציין שהיום מתעקשים לאסוף עוד ועוד נתונים על ביצועי התלמידים על מנת לזהות מה טוב ומה רע במערכת החינוך. אבל זה איננו הכיוון הרצוי:
Instead of recognizing that perhaps we have reached testing nirvana, editorialists and academics alike call for ever more measurement “visions and revisions.”
A sign hung in Albert Einstein’s office read “Not everything that counts can be counted, and not everything that can be counted counts.”
מה אוכל להגיד! לא ציפיתי למילים כאלה ממושל של מדינה. (מדובר בגישה שונה מאד מזאת של
מושל קליפורניה הקודם שביקש לקדם ספרי לימוד דיגיטאליים לא מטעמים חינוכיים אלא מטעמים כלכליים בלבד.) אבל בראון לא רק מבקר את הרדיפה אחר עוד ועוד נתונים, הוא גם מצביע על כיוון אחר:
SB 547 nowhere mentions good character or love of learning. It does allude to student excitement and creativity, but does not take these qualities seriously because they can’t be placed in a data stream. Lost in the bill’s turgid mandates is any recognition that quality is fundamentally different from quantity.
במקום לאסוף עוד ועוד נתונים בראון מציע משהו מקורי בפשטותו – להפעיל מתוך קהילות בתי הספר ועדות מקומיות שיבקרו בהם, יצפו במורים, יראיינו תלמידים, יעיינו בעבודות התלמידים, ועוד. הוא מדגיש שאולי פעולה מהסוג הזה תשפר את איכות בתי הספר. לאור ההישגים הלא מעודדים של שיטת המבחנים הסטנדרטיים, בוודאי כדאי לנסות.
תוויות: הערכה, מבחנים, סטנדרטים
